לחבק דרך הטלפון

מגיפת הקורונה שינתה "באבחת חרב" סדרי עולם. וירוס ה-COVID-19 פגע והעיב במיוחד על אוכלוסיית הקשישים והחולים וכפה – על מי שממלא מתמודד פעמים רבות עם בדידות – ריחוק חברתי קיצוני. למתנדבי טבע היה ברור ש-"זה הזמן של יחד". קראו את הרשמים והחוויות האישיות של נטע לי, גילה ואורלי והצטרפו למערך המתנדבים של טבע, במיוחד היום.

זמן קריאה ממוצע: 5 דקות

ימי הקורונה הביאו עלינו מציאות חדשה וקשה, מציאות שלא פעם ערערה את היסודות של כל מה שהכרנו עד כה.

 

כך למשל, הקירבה, המגע, החום האנושי והחיבוק הפכו לאסורים עד להודעה חדשה. אותם כלים אנושיים אלמנטריים שנועדו להפגין חיבה, להרעיף אהבה, לנחם, לעטוף ולהרגיע נעשו פתאום, ללא כל הכנה מוקדמת לגורמי הדבקה המסוכנים לכולם, ובמיוחד להורים המזדקנים, או לסבתא וסבא שהוצאו מחוץ לטווח העין והיד, אך לא הלב.

 

ועכשיו רק נסו לדמיין לעצמכם עד כמה זה מורכב, קשה ומסוכן לקבוצת הקשישים, שנקודת המוצא שלהם – טרום הבידוד שנגזר עלינו בתקופת הקורונה – הייתה רחוקה מלהיות אופטימלית, למשל, העריריים ובעלי מוגבלויות.

 

זו המציאות שדחפה את מתנדבי טבע לחבור לשותפה הוותיקה עמותת 'יד שרה' ולקום ולעשות מעשה. בראש ובראשונה, היה חשוב למתנדבים שלנו לוודא שהקשישים בבריאות טובה, ולא חלילה נפלו למשכב כתוצאה מהקורונה, מבלי שמישהו יודע על כך או שמוגשת להם עזרה. בנוסף, הם ביקשו להראות לקשישים שיש מישהו בעולם הזה שדואג להם ואכפתי למצבם, להכניס קצת עניין לחייהם, לשמר עבורם את החיבור והקשר למתרחש בארץ ובעולם, ולהפיג במעט ולו את בדידותו של קשיש אחד, שהנסיבות הקשו עליו במיוחד, באמצעות שיחת טלפון.

 

ולבסוף – כמו תמיד בהתנדבויות – נוצר קשר קרוב ומשמעותי ששני הצדדים מרוויחים ממנו.

נטע לי בשן, העובדת במטה טבע בפ"ת מספרת על הקשר המיוחד שייצרה עם עליזה, ניצולת שואה, בימי הקורונה.

"אני בסדר", "אני לא צריכה שירחמו עליי", "לא חסר לי כלום", 
"מה את רוצה שאספר לך? אני לא מכירה אותך", "קורונה... אני שרדתי את השואה".. אלה היו רק חלק מההתנגדויות ששמעתי בשיחה הראשונה..

 

לא קל "להציק" לבן אדם שרגיל ללבד שלו, ששרד כל כך הרבה וכביכול – כבר לא מפחד מכלום.

 

לא קל ליצור אינטראקציה טלפונית, ללא כל היכרות מוקדמת, לעורר אמון, גם אם בסיסי.

 

באמת שלא מרגישה שעשיתי יותר מדיי, הייתי רוצה עוד, בסה"כ שיחה אחת פעם בכמה זמן כדי לשאול לשלומה, לשאול אם חסר לה משהו, אם יש מי שדואג לה, אם יש לה אוכל ותרופות.

 

כשהבנתי שאין לה מסיכה ושזה מה שמונע ממנה מלצאת להתאוורר בחוץ, בכפוף למגבלות דאז, מיד פניתי ליפעת אמבר, שהיא אחת מהמובילות של הנושא בטבע ומדהים לגלות באיזו מהירות העניין טופל! איך בפעם הבאה שצלצלתי במקום להטיל ספק בכוונות שלי – עליזה כבר הייתה במקום אחר של הוקרת תודה.

 

בפעם האחרונה שצלצלתי הבחנתי לראשונה בטון שונה, היא כבר לא ענתה שהכל בסדר, היה אפילו ניחוח של חרדה מהמצב ובדיעבד הבנתי ש"ההגנות" שהיו בהתחלה ירדו ונוצרה כנות ופתיחות. וזה חימם את הלב.

 

מחמם את הלב לגלות שאישה בת 85 זכרה את שמי ואת מה שסיפרתי לה עליי, שלמרות כל ה"חומות" שהיו בהתחלה היא הצליחה לפתוח גם אם ממש-ממש מעט את הלב, ועל הדרך - גם קיבלתי כמה טיפים ועצות סבתא טובות. אומרים שכשאתה נותן אתה גם מקבל. אז למדתי שאפילו שיחה של כמה דקות יכולה לעשות המון.

 

בתקווה שהמילים הללו יצליחו לגעת בעוד מישהו או מישהי שימצאו בתוכם מקום להעניק מעט תשומת לב לאלה שזקוקים לה כיום יותר מאי פעם...כמה דקות – אני בטוחה שתמצאו 

גילה לוי, העובדת במטה החברה בפ"ת מספרת על הקשר שלה עם רחל:

יצרתי קשר לראשונה עם רחל לפני חג הפסח. בימים אלה, לשמחתי הרבה,
רחל לא הייתה לגמרי לבד, היא בילתה כמה שעות עם המטפלת ועם הבן שלה שהיה חוזר לישון בדירתה.

 

בהתחלה, השיחה הייתה די קצרה ותכליתית. בעיקר שאלתי לשלומה ואיך היא מסתדרת בימים שכאלה, וברוב המקרים היא אף לא הייתה זקוקה לעזרה בקניית תרופות או מזון.

 

לאחר כמה ימים, העמקנו את השיחה ומצאנו הרבה מאד דברים משותפים בינינו. היה לנו מאד מרגש לגלות ששתינו נולדנו במרוקו. נזכרנו במקומות שביקרנו בהם בילדותינו ויחד נהיינו נוסטלגיות. לאחר מכן גילינו שגם שפת האם שלנו משותפת, ואפילו שיש לנו מכרים משותפים. לפעמים זה מרגיש לי שהיא ממש חלק מהמשפחה שלי. כיום אני מאד שמחה לשוחח איתה שיחות ארוכות, להרגיע אותה ולתמוך בה בכל מה שהיא זקוקה. גם היא מרגישה בנוח לספר ולשתף אותי ברגשות שלה ובמה שעובר עליה.

 

מהרגעים הראשונים, נוצר בינינו חיבור גדול והיא תשמח לפגוש ולארח אותי ואת הילדים לאחר שתיגמר המגיפה. ברור לי שאמשיך להיות בקשר עם רחל ולדאוג לה עד כמה שיתאפשר לי.

 

תודה לטבע שנתנה לי הזדמנות להתנדב מתוך דאגה והנאה בתקופה המאתגרת הזאת. זו בהחלט חוויה מאד מרגשת עבורי.

 

אורלי קראסו דוד, העובדת בטבע ישראל בשוהם, מספרת על ההתנסות הייחודית שלה:

איפשהו באזור פסח מצאתי בתיבת המייל, מייל שמזמין עובדים המעוניינים להצטרף למיזם התנדבות שבו מתקשרים לקשישים בתקופה המיוחדת הזו שהתגלגלה על העולם כדי לדרוש בשלומם.

 

מבחינתי כהורה לילדים, שגם בימים רגילים הזמן הפנוי הוא לא גדול וכל יציאה מהבית להתנדבות דורשת לוגיסטיקה, המיזם הזה היה כמו "פרי בשל" ואם יש רצון ויכולת הוא פשוט נגיש!

 

קיבלתי פרטים של אדם קשיש בן 82 שהתברר לי, רק כשדיברתי איתו, שהוא ניצול שואה (בעיתוי מדהים הפעם הראשונה שהצלחתי ליצור איתו קשר היתה בערב יום השואה).

 

לא קל לדבר עם אדם בודד שנמצא כמה עשרות קילומטרים ממך וזקוק לעזרה נואשת. מה גם שההנחיות של משרד הבריאות לא היו ברורות לי - האם בכלל מותר לנסוע אליו (אחרת סביר שכבר הייתי מניעה את הרכב ומגיעה אליו), אך אולי בשל כך כל מה שביכולתך לעשות הוא פשוט להקשיב, מתוך ידיעה ברורה שלא בהכרח תוכלי לעזור ומתוך תקווה גדולה שלפחות הוא מרגיש שלמישהו אכפת ממנו.

 

בימים האחרונים, נודע לי שבעקבות המידע שהוא חלק איתי בשיחותינו, נציג טבע הגיע אליו פיזית ופועל לכך שיגישו לו עזרה, התרגשתי עד מאוד. והזכות להיות חלק ממפעל החסד האדיר הזה שהפך אותו ל"לא-שקוף" מפעמת בי. אני תקווה שיבואו עליו ימים טובים יותר.

 

אני מודה על הזכות להיות חלק ממפעל ההתנדבות הזה, שאפשר לי לתת מעצמי גם בימים כאלו שצעדינו קצת פחות חופשיים. אני תקווה שהמפעל הענק הזה ימשיך לפעול גם לאחר תקופת הקורונה (ואולי זה הטוב שיצא מהקורונה), כי יתכן והאנשים הללו היו בודדים עוד לפני תקופת הקורונה, שהקצינה עוד יותר את בדידותם. זכינו להגיע אליהם ולהאיר את יומם.

זה הזמן להצטרף אלינו להתנדבות משמעותית ומשנת חיים!

אנו מזמינים גם אתכם, עובדות ועובדי טבע, להתנדב (מרחוק – באמצעות הטלפון) בתמיכה ובהפגת בדידותם של קשישים.

מוזמנים לפנות למוביל/ת ההתנדבות באתר הרלבנטי לכם:

כתבות נוספות בנושא

icon-blue-folder

למעבר לכל הכתבות והמאמרים