היום בו השתנו סדרי עולם

האירוע המוחי שעברה אמא שלי היה עבור כולנו אירוע משנה חיים. 10 ילדים היא גידלה ומסתבר שעשרה ילדים לא יספיקו כדי "לגדל" אמא אחת, אבל היינו נחושים לנצח כנגד כל הסיכויים

זמן קריאה ממוצע: 7 דקות

מאת י"מ, ראש לשכה בשירות הציבורי, בת למשפחה מרובת ילדים, ואמא בעצמה. סיפור אישי

 

יש לי רק שאלה אחת לשאול אתכם לפני שאשתף אתכם בסיפור שלי: האם התקשרתם לאחרונה לאבא או אמא, לסבא או סבתא ככה בסתם יום של חול לשאול לשלומם, להקשיב, לבדוק דופק? 

 

הסיפור שלי מתחיל באחד מימי החנוכה, כשהתקשרתי לאמא שלי לשמוע את קולה ולנסות להפתיע אותה במפגש ילדים-נכדים. משהו בקול שלה לא מצא חן בעיניי, מין חולשה ומעט בלבול. לא יכולתי לשים על זה את האצבע, תקראו לזה חוש שישי, תקשורת אמא-בת.

 

ב"ה אנחנו תשעה אחים מלוכדים שבכל רגע נתון האחד זמין לשני, וגם אם אתקע בכביש נידח עם פאנצ'ר בגלגל, שמונה אחים יתייצבו לסייע לי (ככה זה כשישנים ראש וזנב וחולקים אותה מברשת שיניים). לכן, כשאמא שלי על הקו, ערכתי שיחת ועידה מזורזת עם אחד מאחיי, שבסופה הוזמן אמבולנס לבית אמי בדימונה, ממש בדקה ה-90. 

 

אני לא בן אדם של ניהול משברים, אבל אני פרקטית: בעוד הלב שלי משתולל כמו רכבת הרים ואמא שלי מובהלת לבית החולים סורוקה, הזמנתי מונית ספיישל מירושלים עבורי ועבור בתי, נכדתה האהובה של אמי. כסף לא עניין אותי. בנסיעה יידעתי את כל אחיי במתרחש, ובעיקר הרגשתי שהזמן לא זז. בתי התפללה כל הדרך, ואני התמקדתי בגירוש מחשבות שליליות, תוך כדי נסיעה שהרגישה כמו הארוכה בחיי. 

 

אתם לא לבד. הצטרפו אלינו לקהילת "דואגים למטפלים" בפייסבוק, אנחנו מחכים לכם.




"זו תמונת הפרופיל שלי, אמא ואני. זו לא תמונת אילוסטרציה,  למצולמות יש קשר לכתבה", י"מ ואמה (צילום פרטי)

היום בו השתנו סדרי עולם

בצומת להבים הגיעה הבשורה הקשה: שטף דם נרחב במוח באונה הימנית. אירוע מוחי. על הנייר אירוע מוחי מוגדר כשם כולל לתיאור מוות או פגיעה של תאי מוח כתוצאה מהפרעת בזרימת הדם אל המוח, אם בשל קריש דם, דימום מכלי דם או קרע בכלי דם, או לחץ דם גבוה. בפועל, מוחה של אמי איבד את הסנכרון עם פלג גופה השמאלי. אירוע מוחי שהפך לאירוע משנה חיים לכולנו.

 

ביום הזה השתנו סדרי עולם, הפכתי מבת לאמא של אמא: מחליטה עבורה, מעודדת, דוחפת, דואגת, מנחמת, מאכילה, מלטפת ומטפלת. אין מילים שיכולות לתאר את ההתמודדות עם ההבנה שהאמא החזקה שלך חסרת אונים ומבוהלת, ממש כמו ילדה קטנה.

 

בדיעבד, כמו שהסביר הנוירולוג הבכיר, אם אמא היתה מגיעה לרופא קודם "כדור אחד ביום וכל הסבל היה נחסך". לי נותר רק להכות על חטא שלא לקחתי את אמא לרופא כשהתלוננה על כאבי ראש, שלא הבחנתי בכל פעם, במשך 20 שנים, במתח בקולה בין לבין ההנחיות: "תזרקי מלח על הדגים לפני הבישול", "לפי העין" או "תעשי על אש גדולה ואחר כך תשכחי ממנו". אבל אמא שלי תמיד פחדה פחד מוות מרופאים, התיק הרפואי שלה היה כמעט ריק לגמרי, עם כאבי הראש התמודדה באמצעות מריחת ערק על הראש.

 

אם קראתם עד כאן וגם לכם יש הורה שחושש מרופאים ומסווה את הכאב, אל תוותרו, קחו אותם לרופא והצילו אותם מעצמם.

 

היכן שהמוח מסתיים, שם מתחיל הלב

השחרור מבית החולים העביר אותנו לשלב הבא - השיקום. בבית לוינשטיין מקדם את פנינו שלט: "היכן שהמוח מסתיים שם מתחיל הלב". זה יהיה הבית השני שלנו לחודשים ארוכים, קומה 4, חדר 19. אני מסדרת את מעט החפצים של אמא בארונית, הכל מצטמצם, קטן, זמני.

 

המדשאות הירוקות שניבטות מהחלון שלוות כל כך, ובפנים ילדים, בחורים, נשים וגברים לומדים את גופם מחדש, מתחזקים, מסתגלים. גם אמא תצטרף אליהם, מעכשיו בכל יום, היא תילחם על כל צעד, תעבוד על שיווי משקל, שרירים וגידים יחד עם צוות שלם של פיזיותרפיסטים מקצועיים וחדורי אהבת אדם. ביניהם גם מוחמד, שבכל פעם שהוא שואל את אמא שלי ברוך אם כואב לה, או מדבר אליה ומאמין בה, אני לא מבינה איך עדיין אין כאן שלום? אדם לאדם אדם.

 

לאט אנחנו מנצחים, בנקודות. פתחנו קבוצת ווטסאפ משפחתית בשם "אנחנו ננצח". ובאמת כל דבר קטן הוא סיבה לחגיגה:  בוהן שזזה, תנודה קלה ברגל, מעבר לאוכל מוצק, ושתיית רבע כוס מים. כל התקדמות היא אושר, תזוזה רצונית היא ניצחון, הרכבת 3 חתיכות פאזל - תודה לאלוקים.

 

אמא אחת יכולה לגדל עשרה ילדים ועשרה ילדים לא יכולים לגדל אמא אחת

המשפט הזה שנשמע כמו קלישאה הוא האמת כולה. שמונת אחיי ואני יוצרים לוח משמרות 24/7, עוזבים את העבודה, המשפחה והילדים, נוסעים בדרכים לשהות לצידה של אמא, לסעוד אותה ובעיקר לעודד אותה. זה מורכב ודורש שינוי בסדר העדיפויות, אבל כולנו בלי יוצא מהכלל התגייסנו לעניין. זה לא פשוט, אני זוכרת את עצמי באוטובוס מרעננה הביתה, שבורה אחרי משמרת עם אמא, אבל יושבת ומקריאה סיפור בטלפון לילדיי ואז קוראת עמם קריאת שמע. לספר שהילדים שלי עברו מאוכל של אמא לאוכל קפוא, פיצה וג'אנק פוד? שחברות תהו לאן נעלמתי? היו לא פעם רגעי משבר. אבל אחרי כל נפילה, התאוששנו וקמנו. 

 

צדה האפל של הזיקנה

זו היתה תקופה מטלטלת, הצד האפל של הזיקנה התגלה לעינינו, מה שאנחנו לרוב לא יודעים או לא רוצים לראות. נתקלנו בקשישים ששמחו לספר על נעוריהם ועל התרסקות עולמם עם הזיקנה, ראינו אנשים במיטתם כשמבטם נטול החיות נעוץ בדלת בתקווה לביקור, שמענו בכי וחוסר אונים ובדידות. ההורים שלנו זקוקים לנו יותר מתמיד בזקנתם, זו האחריות שלנו לאנשים שהעניקו לנו חיים. אני לא יכולה להדגיש עד כמה חשוב הביקור הקבוע אצל ההורה, איזה הבדל זה עבורם ועבורנו.

 

השחרור של אמא מבית לוינשטיין הגיע, אבל עמו גם ההגדרה "סיעודית" והמלצות למטפלת. ביום שאמא שוחררה אני פוטרתי מעבודתי. יכולתי ליפול, אבל פתאום הכל הפך ברור: אמא צריכה לגור איתנו - לא מטפלת בבית, חס וחלילה לא בית אבות, אצלנו. כך גם תוכל להמשיך שיקום וגם תהיה בסביבה תומכת ושוקקת חיים, עם ילדים ונכדים.

 

לספר לכם שבורכתי ב-11 ילדים ואנחנו גרים בדירת 3 חדרים, שזה אומר בערך שתי בלטות לילד לא כולל אורחים. זה דרש ויתורים והילדים ויתרו ועברו לסלון, למרפסת ואפילו למטבח. אבל היתה לנו מטרה והתכנית היתה לנצח.

 

המטרה: ניצחון

אמא הגיעה במצב סיעודי לכל דבר, מתנייעת בכיסא גלגלים ועם חיתולים למבוגרים. אני הגעתי עם תנאים והחלטות: אין כיסא גלגלים ואין חיתולים כי אנחנו ננצח. את הכיסא החזרנו ליד שרה ואת החיתולים תרמנו. אמא טיפסה על הקירות, נפלה וקמה, נפלה ושוב קמה. התעוררתי עשרות פעמים בלילה ללכת איתה לשרותים, הייתי מחוקה מעייפות, היה הרבה יותר קל לשים את החיתול, אבל אני הייתי נחושה לשמור על הכבוד שלה. וזה עבד - לא יאמן איזו קפיצה וזינוק התרחשו במהלך השיקום בבית.

 

כמעט שלוש פעמים בשבוע לקחתי את אמא לשיקום בהר הצופים, לא ויתרנו על אף דקה, וכשחזרנו הביתה הילדים שלי היו ממשיכים ועושים עם סבתא תרגילי חשיבה ופיזיותרפיה. כל הבית נלחם למען סבתא.

 

לא קל לגדל הורים

לחיות תחת קורת גג אחת עם אמא כשאת כבר בעצמך מנהלת משפחה זו סיטואציה שבירה ונפיצה. לא פשוט היה להתהלך בין הטיפות כדי להעניק לה הרגשה טובה, להשיב לה את עצמאותה ואת כבודה. מצאתי את עצמי מתייעצת איתה גם כשלא הייתי זקוקה, ביקשתי מתכונים גם כששלי היו טובים יותר, שיתפתי אותה בחינוך הילדים, ביקשתי עצות, ואפילו בדבר הפשוט ביותר- איזה בגד ללבוש היום.

 

אני זוכרת בילדותי בדימונה, כשהייתי מתעוררת בבוקר לניחוחות של סיר מתבשל ולקול תפילתה החרישי של אמא, ככה מהלב למזוזה: "אלוקיי שלא אהיה לעולם  נטל על ילדיי". אבל אמא לא היתה לנטל, להפך, היא היתה הקמע שלנו, הברכה ששררה בבית. איכשהו לאורך כל התקופה הקושי הסתדר ולטוב, היקום האיר לנו פנים.

 

סוף דבר 

בימים אלו אמא שלי חוזרת הביתה.

 

כן, על שתי רגליה ועם מעט עזרה. היא חוזרת אל ביתה, מבצרה, אל קירות הבית שמספרים את סיפור חייה, אל האבא הטוב שלי שחיכה לה בגבורה ובסבלנות אין קץ, אל לילות של כוס תה עם נענע במרפסת אל מול נוף המדבר הקסום, אל ניחוחות המטבח שלה, אל עצמאותה ואל חייה שהושבו לה ב"ה בחזרה.

 

ואני? ביום שאמא חזרה לביתה קיבלתי 5 הצעות עבודה, וכל מה שנותר לי היה לבחור. אבל חשוב מזה, אני מגיעה מעת לעת לבית הוריי בדימונה, לבדוק דופק, לסדר את הבית, להנגיש להם את הקפה למדף נמוך יותר, לעשות סדר במגירת הירקות, לסדר כדורים, לארגן את הדואר, ובעיקר סתם ככה להקשיב להם.

 

אני מודה לאלוקים על הזכות שניתנה לי לתת לאמי מעט, טיפה בים מהחיים שהיא העניקה לי. לכן, גם השבת אתקשר אליה שוב, כמו ב-20 השנה שחלפו, ואבקש את מתכון הדגים הנדיר שלה, למרות שאני יודעת אותו בעל פה, והפעם גם אקשיב כדי להיות ערה לכל סימן, רק על כל מקרה. ובעיקר- אני מודה לאמא על כל מה שהיא וכל מה שאני בזכותה.

אתר זה נועד לסייע, להקל ולהנגיש חלק מהמידע הרב הנצבר ברשותנו, בין היתר בהסתמך על מידע שהועבר לידינו על ידי ארגון Caregivers Israel  ו/או פורסם על ידי  רשויות ציבוריות שונות. אין בתוכן לעיל להוות ייעוץ משפטי או אחר, ואין להסתמך על התוכן ללא ייעוץ מתאים.  המידע הוא כללי ועלול לא לשקף באופן מלא ו/או עדכני את הרגולציה, התקנון והנהלים הרלוונטיים. החברה תפעל לעדכן את המידע המוצג באתר זה ככל שהעדכונים יובאו לידיעתה.

במידה ומצאת כי התוכן ו/או חלק ממנו אינו מדויק או מטעה, אנא צרו  איתנו קשר

כתבות נוספות בנושא

הצטרפו אלינו לקהילת "דואגים למטפלים" בפייסבוק, אנחנו מחכים לכם