על חשיבות ההכרה בתפקיד המטפל בבן משפחה

לקחו למיכל גולדברג כמעט שלוש שנים להבין שתפקיד המטפל שלקחה על עצמה אינו משהו חולף, אלא תפקיד מורכב. ההכרה הזו אפשרה את שילובו כחלק בלתי נפרד מהחיים

1 ינו 0001 | זמן קריאה ממוצע: 2 דקות

כבר הייתי כמעט 3 שנים בתפקיד מטפלת בבן משפחה, בני משפחה אם לדייק – אמא ואבא. אחרי שנתיים קשות היינו בעיצומה של חצי שנה של רוגע יחסי הייתי באשליה שהכל הסתדר ואז אמא התאשפזה שוב. מפה לשם, צריך להתחיל הכל מחדש, לדאוג להתחייבויות ולצלם מסמכים שונים של אמא, בקופת החולים אי אפשר היה ואני מסתובבת בכל העיר עם ערימת דפים שצריך לצלם ואין, אין שום מקום לצלם. מצאתי את עצמי באמצע הרחוב ממררת בבכי כי לא מצאתי מכונת צילום.

רגע ההכרה בתפקיד המטפל

זה היה רגע של משבר שממנו יכולתי סופסוף להכיר בתפקיד שלמעשה כבר מילאתי שלוש שנים. היום, אחרי שש שנים כבת משפחה מטפלת וכמנחת יועצות לבני משפחה מטפלים, אני יכולה לומר שלכל מטפל יש את הרגע הזה: רגע של תובנה על מהות התפקיד, רגע של משבר, רגע של חרדה, רגע של חוסר אונים. בין כל הרגעים האלה יש לא מעט רגעים יפים. גם בקשיים שהתפקיד מציב ניתן למצוא רגעי חסד וכולם, כל אוסף הרגעים האלה מאפשרים גדילה אישית. זה לא משנה איפה הטיפול תפס אותך, באיזה שלב בחיים, האדם שנכנס לתפקיד יצא ממנו אחר, בהתנהגות, בהרגשה, זו התפתחות אישית משמעותית.

בספטמבר 2013 אמא שלי, שהיום היא בת 83, נפלה כשהייתה לבד בבית ועברה אירוע מוחי, מחלת הפרקינסון, שסבלה ממנה אך ללא סממנים חיצוניים עדיין, התפרצה. כמו הרבה אחרים נשאבתי לתפקיד בשיא הטבעיות. אבל האשפוז של אמא הביא את אבא, היום בן 83 ואדם חזק לכל הדעות, לחוות ירידה תפקודית כזו חמורה שכולנו היינו בטוחים שיש לו דמנציה, פתאום היה צורך לטפל באמא ובאבא. לא היה זמן לחשוב על המשמעות, בקושי היה זמן לעשות את כל המשימות שהיה צריך לבצע. במשך כשנתיים עזבתי את עבודתי כעצמאית ועבדתי אצל אמא ואבא.

אתם לא לבד. הצטרפו אלינו לקהילת "דואגים למטפלים" בפייסבוק, אנחנו מחכים לכם.



תפקיד בן המשפחה המטפל הוא כמו רכבת הרים ואף פעם אין שגרה  

כשהכל מרגיש כמו ריצת מרתון בקצב של ספרינט

זו היתה תקופה של אי ודאות והמון חרדות, לא היתה כתובת אחת להבין ממנה מה עושים וכל הזמן גיששנו באפלה. זה הרגיש כמו ריצת מרתון בלתי נגמרת בקצב של ספרינט. אבל  אני באופיי משימתית והייתי נחושה לנצח במלחמה הזו. אמא יצאה משיקום והיא בבית עם מטפלת, אבא חזר לעצמו, הוא לומד באוניברסיטה ויש חזרה לשגרה. אבל ברור לי שכמו כל המסע הזה – זו רכבת הרים ואף פעם אין שגרה.

אבל למדתי שיש חשיבות להכיר בתפקיד, לשלב אותו בחיים בלי לשכוח את הצרכים שלנו, לא להישאר לבד, לפנות לקבלת עזרה כמה שיותר מוקדם ולמצוא את הטוב כדי להמשיך. כבת משפחה מטפלת אימצתי לי משפט "החיים שלך מתחילים בקצה אזור הנוחות שלך" ולהיות בן משפחה מטפל זו יציאה מאזור הנוחות והיא מאפשרת צמיחה, אם רק מודעים לזה.       

אתר זה נועד לסייע, להקל ולהנגיש חלק מהמידע הרב הנצבר ברשותנו, בין היתר בהסתמך על מידע שהועבר לידינו על ידי ארגון Caregivers Israel  ו/או פורסם על ידי  רשויות ציבוריות שונות. אין בתוכן לעיל להוות ייעוץ משפטי או אחר, אין לראות בתוכן זה כל המלצה שהיא לפנייה ישירה למומחה כזה או אחר ואין להסתמך על התוכן ללא ייעוץ מתאים.  המידע הוא כללי ועלול לא לשקף באופן מלא ו/או עדכני את הרגולציה, התקנון והנהלים הרלוונטיים. החברה תפעל לעדכן את המידע המוצג באתר זה ככל שהעדכונים יובאו לידיעתה.

במידה ומצאת כי התוכן ו/או חלק ממנו אינו מדויק או מטעה, אנא צרו איתנו קשר

הצטרפו אלינו לקהילת "דואגים למטפלים" בפייסבוק, אנחנו מחכים לכם

כתבות נוספות בנושא