אבי-בתו: מיומנה של בת משפחה מטפלת, פוסט שישה עשר של הגר

הדברים שיש לשים לב אליהם בבית אבות

בית האבות אינו המנוחה והנחלה, אמנם ניהול הטיפול עובר לצוות בית האבות, אבל מי שצריך להיות עם היד על הדופק אלה בני המשפחה והאחריות מרגישה כבדה. למה צריך לשים לב בבית האבות ואיך מעריכים אם הטיפול טוב ואם טוב להורה?

למרות שאני מנסה לחשוב קדימה עם כל שלב בטיפול של אבא, לא ממש חשבתי על הרגע שאחרי הכניסה לבית האבות. יכול להיות שלא היה לי כוח לגייס משאבים לעוד משהו, גם ככה הכל היה עמוס יותר מבדרך כלל ובתוך לחץ של זמנים. היה לי ברור שחשוב שנגיע לבקר את אבא כמה שיותר ושאני אמורה להגיע יותר בשל הקרבה היחסית שלי לבית האבות - אבל על יותר מזה לא חשבתי. הזכרתי לאחיות שלי שוב ושוב שכל אחת מאיתנו חייבת להגיע אחת לשבוע והכנו תורנות סופי-שבוע, אבל זה פחות או יותר היה כל מה שהכנתי את עצמי אליו. שאר ההכנה הייתה נפשית, בעיקר הצורך לשחרר את הקושי שבהכנסת אבא לבית האבות.

אחרי כשבועיים שבהם הייתי מרוכזת בעיקר ביצירת הקשרים עם צוות המחלקה והתאקלמותו של אבא, חזרתי לתכתובת שכתבנו, אחיותיי ואני בקבוצת הוואטסאפ המשותפת שלנו (זה טיפ נורא חשוב בעיניי – תקשורת של כל בני המשפחה). אולי זה היה חלק מניסיון לחשוב ברטרוספקטיבה, לעכל את כל מה שעברתי – אין לי מושג. תוך כדי קריאה שמתי לב שאנחנו משתפות המון ידע, למשל משתי תמונות שצילמנו אחותי ואני, ראיתי שבמשך שלושה ימים הוא לבש את אותם הבגדים, או שאחות אחרת ציינה שהציפורניים שלו ארוכות ויש לטול אותן. אז הבנתי שבעצם, עכשיו מתחיל חלק חדש בתפקיד וצריך להתרגל גם אליו.

האחריות נשארת

יש משהו מפתה בהסרת האחריות שלכאורה המעבר לבית אבות מספק, אבל אצלי קרה משהו הפוך – הרגשתי את האחריות מתגברת. אולי בגלל שההחלטה לעבור לבית אבות הייתה שלנו, חשתי שאני מוכרחה לוודא שהוא בסדר, שהיחס אליו טוב, שהטיפול מותאם במלואו ושרואים אותו. הקדשתי לזה המון מחשבה, מול צוות בית האבות יצרתי בסיס לקשר טוב, טרחתי להכיר את כולם, עברתי עם הרופאה, האח הראשי והעובדת הסוציאלית וישבתי איתם מהר מאוד לשיחות עם אבא ובלעדיו, בהן הבהרתי שכל שינוי צריך לעבור דרכנו, הבנות. עם שאר אנשי הצוות התחלתי לייצר קשר, תמיד שואלת מה שלומם ואיך הם מתרשמים מאבא – ככה יכולתי לדעת מי באמת היה איתו ולהתרשם, מה שמעניק פרספקטיבה.

להגיע בכל מיני שעות

לבתי אבות יש סדר יום. כשמגיעים ביום קבוע ובשעה קבועה, מפספסים חלק מהאינטראקציות וגם לא מעט מהאינדיקטורים שיכולים להעיד מה מצבו של ההורה. ככה גיליתי שאבא מעדיף שלא יעירו אותו משנת הצהריים, אבל אז הוא מפספס את הארוחה הקלה ומגיע רעב מדי לערב ואז אוכל במהירות ומרגיש רע. אז דיברתי עם הצוות וגם התקשרתי לאבא כל יום לקראת ארבע כדי לוודא שהוא ער. לתחושתי זה ממש חשוב, זה גם משאיר את הצוות בתחושה שיש מי שמקפיד ובעיניי זה מרגיע.

לשים לב לטיפוח האישי, להקפיד שאין הזנחה

היגיינה אישית היא אחד הדברים שחייבים לשים לב אליהם. במרבית בית האבות המקלחת והחלפת הבגדים נעשית אחת ליומיים, אלא אם כן מתעורר הצורך לפני. אחרי שבועיים בערך שמנו לב שזה לא תמיד קורה והתחלנו לשאול, מאז אבא מתקלח כמו שעון כל יומיים ומוחלפים לו הבגדים. צריך לשים לב גם לגילוח, תספורת ונטילת ציפורניים ולהפנות את תשומת הלב של הצוות או לעשות בעצמכם. אחותי למשל לקחה על עצמה לעשות לאבא "מניקור" כל ביקור שני שלה. עם זאת צריך גם להסתכל על מה שפחות רואים, כלומר מתחת לבגד. לכן אפשר להפשיל שרוולים, או לבקש לראות את הגב, הבטן, או הרגליים מדי פעם. כדאי לשים לב שיש להורה את כל מה שהוא צריך וגם לסמן את הבגדים שלו, אם צוותבית האבות לא עשה זאת קודם. מדי פעם חשוב להסתכל בארון, לראות שהכל נקי ומסודר.

לבקש לא לעשות שום שינוי בלי התייעצות עם המשפחה

חשוב מאוד לדבר עם הצוות, להבהיר להם כמובן שסומכים עליהם, אבל לבקש לא לעשות החלטות קרדינליות בלי לדבר איתכם או לפחות ליידע, למשל הוספת תרופה, התחלת שימוש בחיתולים, שינויים בתזונה ועוד. זאת אומרת שהמעקב למשל אחרי התרופות לא נגמר עם המעבר לבית האבות, גם אז חשוב שנשים לב לכל דבר וחשוב מזה שנהיה בלופ ולא נקבל הודעה בדיעבד. אמנם חשוב לסמוך על הצוות, אבל מותר למשפחה לבקש גם חוות דעות נוספות לפני מרבית ההחלטות, אלא אם כן מדובר במצב מסכן חיים כמובן.

לסייע להורה עם אינטראקציות

כדי שההורה יתאקלם יש חשיבות למה שאנחנו משדרים. ביום הראשון שאבא הגיע, הוא היה מאוד חשדן, אבל כשהתחלתי לדבר עם אנשי צוות ודיירים, הוא נרגע. לקחתי את זה לתשומת ליבי והמשכתי עם האינטראקציות, למדתי שמות של כמה דיירים ונתתי לאבא דוגמא. מהצד השני, שמתי לב שאני קצת מתווכת את אבא גם לצוות ושזה עוזר להם להבין אותו יותר.

לתת להורה להרגיש כמה שיותר בבית

כשנכנסתי לחדר של אבא ביום הראשון, ישר הודעתי לאחיות שלי שצריך להפוך אותו לכמה שיותר מזמין ושלו. אחותי הגדולה החליטה אחרי המעבר לבית האבות לפתח על קנבס תמונות של אבא ושל הוריו ולתלות לו בחדר. אבא ממש התרגש מהתמונות ונראה לי שזו הייתה החלטה נבונה. אחר כך הוספנו לו מדף ושמנו עליו חפצי נוי שאהב ואחותי הקטנה הביאה לו כרית מיוחדת. אני לא בטוחה שכל מחווה קטנה שאנחנו מביאות אחת לכמה זמן עושה לאבא את ההבדל, אני מקווה שכן כי בעינינו זה מרגיש נעים יותר.

אתר זה נועד לסייע, להקל ולהנגיש חלק מהמידע הרב הנצבר ברשותנו, בין היתר בהסתמך על מידע שהועבר לידינו על ידי ארגון Caregivers Israel ו/או פורסם על ידי רשויות ציבוריות שונות. אין בתוכן לעיל להוות ייעוץ משפטי או אחר, ואין להסתמך על התוכן ללא ייעוץ מתאים. המידע הוא כללי ועלול לא לשקף באופן מלא ו/או עדכני את הרגולציה, התקנון והנהלים הרלוונטיים. החברה תפעל לעדכן את המידע המוצג באתר זה ככל שהעדכונים יובאו לידיעתה.

במידה ומצאת כי התוכן ו/או חלק ממנו אינו מדויק או מטעה, אנא צרו איתנו קשר