מהלכה של המחלה משתנה ממטופל למטופל והיא יכולה להתבטא בכמה צורות קליניות, להיות קלה או לגרום לנכות חמורה. טיפול נכון – שבין השאר מקל את התסמינים ומאריך את ההפוגה שבין התקף להתקף – מפחית את חומרת המחלה, מאט את התקדמותה, ומאפשר לחולים לחיות חיי שגרה.
בישראל יש כ־6,000 חולי טרשת נפוצה, ובעולם כולו נאמד מספרם בכ־2.5 מיליון. דפוסי התפוצה העולמיים מרמזים כי גם גנטיקה וגם סביבה עלולות להשפיע על התפתחותה. לדוגמה, היא שכיחה במיוחד בצפון אירופה, צפון אמריקה, דרום-מזרח אוסטרליה וניו זילנד, ופחות שכיחה באזורים טרופיים וסוב-טרופיים. ייתכן שהמקור לכך הוא גנטיקה של מתיישבים אירופאים קדומים באזורים אלו.
שכיחות המחלה עלתה בעשורים האחרונים, כפי הנראה בשל אבחון מתקדם יותר שמגלה חולים נוספים ומכיוון שתוחלת החיים של החולים עלתה.
התסמינים וחומרתם משתנים ותלויים בעיקר במיקום הפגיעה במערכת העצבים. הם יכולים לבוא וללכת או להחמיר עם הזמן. בין היתר הם כוללים: הפרעות תחושה או נימול, חולשת גפיים, נוקשות שרירים ועוויתות, פגיעה בראייה (כגון טשטוש), דחיפות ותכיפות במתן שתן, הפרעות בדיבור, קושי בהליכה, עייפות מוגברת, שינויים במצב הרוח, ובעיות בחשיבה, למידה ותכנון.
מדובר במחלה אוטואימונית (שבה מערכת החיסון תוקפת את הגוף) שסיבתה אינה ידועה. לפי ההנחה המקובלת, היא פורצת בעקבות שילוב של גנטיקה וגורמים סביבתיים (כגון זיהומים ויראליים, עישון וחוסר בוויטמין D); אדם שנולד עם נטייה גנטית ונחשף לגורם סביבתי נמצא בסיכון לחלות במחלה.
טרשת נפוצה שכיחה יותר (פי שניים עד שלושה) בקרב נשים מאשר גברים, ולרוב מתפרצת בגילי 40-20.
הטיפול לטרשת נפוצה הוא תרופתי ושיקומי. הוא כולל תרופות (גם אנטי-דלקתיות) שמפחיתות את ההתקפים ואת התסמינים ומאטות את התקדמות המחלה. בנוסף הוא כולל פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק ופעילות גופנית (פעילויות אלו שומרות על טווח התנועה והגמישות ועל שגרת החיים).