חשוב לזכור שכמו שאין הכרח שהורה יתפקד בצורה מיטבית כהורה, כך אין הכרך שילד בוגר יתפקד כך בהגיע ההורה שלו לגיל הזיקנה. בישראל, הנחשבת לחברה פמיליארית (ויש לכך יתרונות רבים), נדמה לעיתים שיש רק דרך אחת לנהוג לפיה, אולם ילד בוגר לא חייב לטפל בהורה שלו רק בגלל שהוא הילד שלו. אם הוא רוצה למלא תפקיד כלשהו בתוך היסטוריה משפחתית מורכבת, חשוב שיעשה תהליך עם עצמו ויבין מה הגבולות של התפקיד אותו הוא לוקח.
הדרך לעשות זאת עוברת דרך הגדרת תשובות לסט של שאלות ולא פעם מומלץ לעשות זאת באמצעות תמיכה מקצועית: האם ואיך הוא רוצה לקחת על עצמו את התפקיד, מהם הגבולות שלו, מה הוא מוכן לעשות, מה התדירות וכו'. בניגוד למקרים בהם ההיסטוריה המשפחתית טובה, שם התפקידים בדר"כ ברורים, במקרה של היסטוריה לא טובה, חשוב להגדיר במדויק את התפקיד ומהותו.
אחרי קבלת ההחלטה חשוב להבין שהוא מחויב בתחומים בהם לקח על עצמו אחריות ואת ההחלטה הוא עשה מרצונו ולא מתוך הכרח. רצף האחריות מתחיל בהחלטה לא לסייע ועד להחלטה לקחת את מלוא האחריות וכל החלטה על הרצף תהא אשר תהא – לגיטימית. חשוב שיתאם ציפיות, ישמור על עצמו, יערב בני משפחה נוספים (אחים ואחיות נוספים הם חלק בלתי נפרד מהעניין), וישים את הדגש על המשפחה הגרעינית שלו כמקור כוח.
לסיכום: הציפיות החברתיות להתגייסות טוטאלית של הילד הבוגר לטיפול בהורה שלו במקרה של היסטוריה משפחתית לא טובה הן לא רק לא ריאליות, הן גם לא לגיטימיות, בהתחשב במשקעים המשפחתיים שהצטברו לאורך השנים. נכון, גם שיפור קטן ביחסים הוא הצלחה ויכול לאפשר לבני המשפחה להגיע מקום בריא יותר ביחסים ביניהם, אולם הילד הבוגר צריך ואפילו חייב לחשוב קודם כל על עצמו ועל המשאבים האישיים העומדים לרשותו.
