להישאר בבית רק כאשר ההישארות מהווה יתרון
"לעיתים, למשל כאשר המטופל תשוש נפש, האפשרות להשאירו בסביבתו הטבעית מומלצת משום שכל שינוי עלול לגרום לעוד בלבול, לחוסר שקט ולירידה בתפקוד. במקרים אלה ניתן להסתדר בבית עם עזרה חיצונית או עם עזרה של בן משפחה, כל עוד המטופל אינו מסכן את עצמו ואת הסביבה, אינו מנסה לצאת ולהסתובב ללא יכולת לחזור, מסוגל לבצע פעולות בסיסיות ומשתף פעולה," מסבירה בוים. במקרים כאלו, הבית המוכר הינו יתרון משמעותי למטופל ולמטפל. אך כאשר המטופל כבר אינו מודע לסביבה שלו, אינו מזהה את אלו שגרים איתו, תוקפני ולא משתף פעולה בפעולות יום יום של אכילה, רחצה, הלבשה וכדומה, הדבר מקשה מאוד על הגורם המטפל ויכול להביא לשחיקה עד לעזיבה (אם מדובר במטפל חיצוני) או למשבר קשה אם מדובר בבן משפחה מטפל. אז, הבית הופך לכלא של שני הצדדים: של המטופל שלא יוצא מביתו ושל המטפל שלא יכול לעזוב אפילו לרגע המטופל."
לשאול את השאלות הנכונות
"ההחלטה על מעבר לבית אבות אינה פשוטה, אך הקושי הגדול שלה הוא הרגשות השליליים שהיא מעוררת. למעשה השאלות החשובות שיש לשאול כאן הן פרקטיות: מה ייטיב את הטיפול ומה יאפשר תקשורת ופעילות מיטבית וישפר את איכות חיי המטופל. זו החלטה שלעיתים רבות קשה לקבל לבד ועל אחת כמה וכמה כמשפחה, הרגשות המעורבים יכולים להביא למשבר אמתי בתוך המשפחה. לכן מומלץ להתייעץ ולשתף עם אנשים שעוברים מצב דומה (היום יש לא מעט קבוצות בפייסבוק בנושא) ובמקביל גם לשקול לפנות לאיש מקצוע בקהילה אשר רואה את הדברים בצורה אובייקטיבית, מבחוץ. חשוב להבין שידע והכנה מאפשרים לעשות את ההחלטה בצורה מושכלת ומיטבית ולכן יש לא לדחות את הרגע, אלא להתכונן להיתכנותו," מסכמת בוים.
