ממשבר להזדמנות: בעקבות היציאה מהארון של נכד במשפחה דתית

פרק מספרה של המטפלת יעל חביב שעוסק בהתמודדות של סבתא ממשפחה דתית עם היציאה מהארון של נכדה וכיצד הטיפול עזר לה ברגישות מופלאה למצוא את הדרך לאזן בין הלב והשכל

מה קורה כאשר אנו נאלצים להתמודד עם משהו שמערער את הערכים שלנו? בזה בדיוק עוסק הפרק המובא להלן מתוך ספרה של יעל חביב, "מפגשים ברומו של גיל", שיצא השנה. חודש הגאווה עוסק בהגברת המודעות לזכויות קהילת הלהטב"ק+ ולכן מזמן אפשרות מצוינות להתייחס לסוגיות שונות שעולות וקשורות לקהילה, אחת מהן היא איך להתמודד עם יציאה של בן משפחה מהארון, סוגיה שאין לה כמובן תשובה אחת והיא תלויה בגורמים רבים.

יעל חביב החלה את דרכה המקצועית בלימודי אומנות ומשם התפתחה ללימודי אומנות ככלי טיפולי. במשך השנים חרתה על דגלה את הובלת השיח הרגשי בגיל השלישי, והרחיבה את מיומנויות הטיפול המקצועיות בהתאמה לצרכיו של האדם המזדקן. יעל פעילה במשרד לשוויון חברתי, שותפה ויוצרת של הפודקאסט “את, אני והזִקנה” לקידום השיח החברתי, מנחת סדנאות פרישה, מעבירה הרצאות וסדנאות ובעלת קליניקה פרטית לטיפול פרטני, זוגי ומשפחתי לבני הגיל המבוגר. בעבר רכזת תחום גיל שלישי בקהילה, מכון אדלר.

הספר הוא למעשה אסופה של סיפורים והתובנות שמאחוריהם, שנצברו לאחר אינספור של שעות טיפול במבוגרים בגיל השלישי, שאחרי היציאה לפנסיה והתרוקנות הקן, או בעקבות מחלה או טיפול בבן או בת הזוג, חיפשו מקום לטפל ולהמשיך. מתוך הסיפורים הקצרים, הכתובים באופן מרתק, מעלה יעל חביב שאלות מהותיות שאמנם קשורות לסיפור, אך נוגעות בכל מי שמוצא את עצמו בעולמות התוכן של הזקנה.

הפרק המובא כאן, "כשעקרון נשבר" עוסק במשפחה דתית וההתמודדות של הסבתא בת ה-84 עם יציאה מהארון של אחד הנכדים. מה שהרגיש בהתחלה כמו משבר בלתי ניתן לגישור בין ערכים, התגלה כהזדמנות לבחון מחדש עקרונות ולהרחיב את יכולת ההכלה של הלב, גם בגיל הזהב. בסוף הפרק יעל מסכמת את הטיפול וגם מתייחסת לנקודה חשובה שעולה מהסיפור – תגובת החברה ומציאת הדרך הנכונה לכל אחד להתמודד.

קריאה נעימה!

סיפור 4: כשעיקרון נשבר


“כָּל אָדָם מְחַפֵּשׂ אֶת הַטּוֹב, שֶׁבּוֹ תּוּכַל נַפְשׁוֹ לִמְצוֹא אֶת שַׁלְוָותָהּ.” דנטה אליגיירי

היא בת שמונים וארבע, הוא בן תשעים ושתיים, משפחה דתית.
יש להם שישה ילדים, עשרים ושתיים נכדים ושלושה נינים.
"אף פעם לא הייתי בטיפול," היא אומרת בשיחה הראשונה.
"אז מה מביא אותך עכשיו?" אני שואלת אותה.
"משבר קשה מאוד," היא אומרת. "אני לא יודעת איך להגיד
את זה כל כך, אבל זה משהו מאוד גדול."
אנחנו משוחחות עליה, על החיים שלה, על הזוגיות ועל
המקצוע. היא אישה חמה ולבבית, מחזיקה ביד חזקה משפחה
לתפארת, זוגיות מתוחזקת וחיים עצמאיים ומלאים בעניין.
במפגש השלישי עולה הנושא לשמו הגיעה.
"אנחנו משפחה דתית, את יודעת – לא מהמחמירים, אבל
בהחלט אפשר להגיד דתית.
כל הילדים התחנכו בישיבות, הבנות באולפנה. כולם עשו
צבא, שירות מלא. שני ילדים קצינים. הקפדנו על שילוב של
אהבת הדת ואהבת המדינה. לפני כמה שבועות הגיע הנכד הבכור
וביקש לשוחח איתנו. אני יודעת שלהוריו יש בעיות בזוגיות
וחשבתי שעל זה הגיע לדבר. אולי לבקש את העזרה שלנו. הוא
ישב בסלון ואני בעלי ישבנו מולו ואז הוא אמר לנו, 'אני הומו'.
חשבתי שאני מתה. חשבתי שהבעל שלי הולך למות. ממש
הרגשתי מועקה נוראית בלב."
היא מדברת ברצף, משחזרת כל שנייה מהשתלשלות המפגש.
"אנחנו ישבנו בשקט. מה אני אגיד לו? הוא נכד כל כך טוב.
ילד זהב. מתקשר תמיד ודואג לסבא שלו, הוא בא פעם בשבוע
לעשות איתנו שיעור על פרשה אחרת, תמיד מכבד, תמיד כל
כך אוהב."
היא בוכה. היא כואבת מאוד את הסיפור ואני מרגישה שיש
התנגשות בעולמות הערכים שאותם היא מכירה.
"אצלנו כתוב 'ואהבת לרעך כמוך', אבל אני לא יכולה לאהוב
את הדבר הזה," היא אומרת.
"זה נוגד את כל הדברים שעליהם גדלתי והתחנכתי, ואני לא
יכולה לחיות עם זה בשלום."
"בואי נעשה תרגיל," אני מזמינה אותה. "בצד אחד של הדף
את רושמת את כל הערכים שזה מתנגש לך איתם. בצד השני
את כותבת את כל המעלות של הנכד שלך, כמו שאת מכירה
אותו, מילדות ועד לפני כמה שבועות."
היא אוהבת מאוד לתרגל וכל כולה עכשיו בדף.
לאחר כמה דקות היא מתיישבת זקוף ואומרת, "אלו שתי
רשימות כל כך שונות... הנכד שלי הוא נהדר! באמת. כתבתי
עליו מלא דברים טובים, את כל המעלות שלו, אפילו לא כתבתי
את כולן. ברשימת הערכים כתבתי מעט דברים, שהם מאוד
משמעותיים עבורי אבל הם מתגמדים ליד הרשימה מולו."
"איזה ערך, למשל, כתבת?"
"ערך המשפחה," היא אומרת, "איך אפשר להקים משפחה?
איך הוא יחיה? איך יהיו לו ילדים? מה, הוא יתחתן? עם גבר?"
אני מעודדת אותה להמשיך לפתח את הנקודה הזו.
"ואיך הוא יקיים משפחה אם זה אסור בתורה? הוא ילך לבית
הכנסת, יניח תפילין? אבל איך הוא יכול להיות גם כזה וגם
לשמור על משפחה דתית?"
"זה באמת קשה להבין," אני מודה. "אז יש כאן כמה ערכים:
משפחה, חינוך, אמונה. האם את חושבת שהערכים האלו יכולים
להתקיים גם אם הוא הומו?"
"הוא כל כך נהדר," היא קורנת, "הדבר הראשון שהוא אמר
לי זה, 'סבתא, אני נשאר דתי. אני ממשיך להאמין ואני אמשיך
לחיות עם אמונה'. זה כל כך שימח אותי שהוא אמר את זה.
הוא אמר שהוא מתכונן להביא ילדים, לא שאלתי איך. הוא לא
מתכוון לוותר על חיים זוגיים. הוא ממש אמר לי שכל הדברים
שכל כך חשובים לנו כמשפחה, חשובים גם לו והוא לא מוכן
לוותר עליהם. עכשיו כשאני מדברת על זה אני רואה שבעצם
הוא לא הלך לאיבוד בעולם הערכים, הוא פשוט נאמן לאיך הוא
תופס את הערכים הללו. לא חשבתי על זה ככה."
משהו בה נרגע מאוד.
"אני כבר חשבתי שאיבדנו אותו. גם חשבתי שסבא שלו ימות
מהידיעה, אבל הוא דווקא הגיב יפה. הוא אמר לו שהוא לא
מוותר על השיעור השבועי, והנכד ממש כעס שהוא אפילו
חשב על זה."
הדיבור שלה הרבה יותר שמח.
"הוא באמת ילד נהדר. אני מבינה עכשיו שהוא אותו ילד חמד
וזה שהוא הומו לא משנה את מי שהוא. אבל זה עדיין לא קל לי
להגיד את המילה 'הומו'," היא אומרת.
"נכון," אני אומרת, "זה לא משהו שאנחנו מכירים מקרוב, וזה
מצריך מאיתנו ללמוד את המשמעות וכיצד זה משפיע עלינו.
יחד עם זאת, יש פה הזדמנות נהדרת לבדוק את אותם הערכים
שלנו כמו סובלנות, הכלה וקבלת האחר. גם לנו יש עבודה עם
עצמנו."
היא צוחקת. "כן, יש לי עבודה לשבוע הקרוב. אני גם מתביישת
מה יגידו בקהילה, אבל קודם אני אדאג לעצמי, אולי אחר כך
יהיה לי יותר קל להתמודד עם כל השאר."
היא כזאת אישה חכמה!

סיכום
אנחנו מתראות תקופה ארוכה, בין לבין היא מאושפזת, בעלה
גם הוא מתאשפז לפרקים. היא עוברת תהליך עם עצמה, נפרדת
מעקרונות ברזל שהיא מחזיקה בהם כבר שנים, מאפשרת
לעצמה לשחרר ולהשתחרר ועוברת מסע עמוק עם עצמה
ועם נכדה. היא לומדת להכיר את עולמו לאט־לאט ובמינון
הנכון עבורה. היא מכבדת את דרכו, גם אם נרתעת ממנה.
היא לומדת לעשות את ההפרדה בין מה ששייך לה ואליה
לבין מה שאין לה עליו שליטה. אני לומדת מהמפגשים איתה
על צניעות וענווה, על המקום של לדעת עיקר ותפל – גם
כשהם מערערים את אמות הסיפים.
ואיפה זה פגש אותי?
במקרה הזה אני רוצה לשתף אתכם במושג "מה יגידו". נראה לי
שזו מחלה שהולכת ומתגברת, אף על פי שאני מוצאת שבגיל
זִקנה היא הולכת ומתעמעמת מעט. המושג של "מה יגידו" נולד
איתי ביחד, באותו היום ובאותה השעה. הוא דבק בי מגיל יום
ולאט־לאט אני לומדת להשתחרר ממנו. אולי כילדת קיבוץ,
כשהקבוצה היא הקול הנוכח והפרט בלתי נשמע כמעט, נכון
לתקופת ילדותי – חשוב היה להיות כמו כולם, וכשתהיה כזה
לא יהיו קולות של "מה יגידו".
אחד התיקונים המשמעותיים של חוויית ה"מה יגידו" עבר
בי עם לידת בני הראשון. זה התחיל בלחץ פנימי של קריאת
ה"מה יגידו" ועם הזמן הלך ונבלע ברצונות שלי כאימא, כאישה
בוגרת, כאשת איש שהקימה משפחה. כשגדל ובגר והחל אף
הוא להעלות את רחשי ה"מה יגידו" הבנתי שדרכו אני יכולה
לעשות תהליך מקביל ולעזור גם לעצמי. ביחד בחנו את המושג
הזה. חיינו בקיבוץ ואחר כך במושב, וכל צורת חיים כזו מחייבת
הסתכלות על הכלל ולא רק על הפרט. אך האם היא זו שמכתיבה
את דרכינו?
הבנתי שהעידוד ההורי ללכת אחרי רחשי הלב של הילד, עם
האמונה שלו בעצמו, עם ההשלכות של בחירותיו ועם התוויית
דרכו בחיים, הם המפתחות להצלחה במינון שבין ה"מה יגידו"
לבין הנאמנות לעצמי.
אני חושבת שצריך להיות איזון תמידי בין שתי הנקודות, ואין
הכרעה אחת לכאן או לכאן.
אני למדתי את זה דרך האימהות.
“יֵשׁ רַק יֶלֶד יָפֶה אֶחָד בָּעוֹלָם, וּלְכָל אִימָּא יֵשׁ אוֹתוֹ.”
ז’וזה מארטי

שתפו מאמר זה

כתבות נוספות בנושא

  לחץ כאן למידע נוסף באמצעות התכתבות וואטסאפ