יום ראשון עשר בערב, אחותי מתקשרת, הוא לקח מכונית של חבר ונסע אליה, בדרך היתה תאונה. שעה אחרי ואנחנו אתו, עדיין במיון. גופו החסון שוכב שבור ומלא חבורות והוא פוקח עיניים בקושי: "איפה אני?". שבוע אחרי התאונה, אבא שלי הוא איש אחר. אולי זה הכאב ששוב גרם לו לסגת. הזמן שחשבנו שקיבלנו ממש לא מזמן, שוב נגמר. ואת יודעת שאסור לך לכעוס על עצמך ובכל זאת – את יודעת שעכשיו זו המשמרת שלך והתפקיד ברור – צריך לשמור על אבא. והזמן? הוא ממשיך לתקתק, זה רק אבא שלא זוכר שוב מה השעה והכל שוב נראה כמו תעתוע של זמן ומרחב, זה רק אבא שהולך ומתרחק ואת רק רוצה עוד רגע אחד, רגע שלעולם לא יחזור.