מצבה של אמה של א' מתדרדר, אבל פחות חמור משל אביה. היא דואגת לכך שאמה תתרועע עם חברות ותבקר באופן קבוע במועדון לקשישים, ובכל יום שישי בוקר, לפני שא' מתחילה בהכנות לשבת, הן מבלות יחד בבית קפה. "את צריכה לראות את האושר שלה כשאנחנו יושבות יחד בבית קפה. אני מרגישה שהיא לא רק שמחה לצאת, היא גם גאה בי. לפעמים נדמה לי שמה שמחזיק אותה כל השבוע שמחה זו הידיעה שבסופו נבלה יחד, שתינו - רק היא ואני".
חמה וחמותה של א' מתגוררים גם הם לא רחוק. "גם הם מתבגרים, גם הם זקוקים ליותר ויותר עזרה וגם להם אני עוזרת. אני מבשלת, עוזרת להם לערוך קניות ומסיעה אותם לבדיקות בדיוק כפי שאני עוזרת להוריי", היא מספרת ומוסיפה שלעיתים התסכול מציף אותה, אחרי הכל כל המעמסה הזו נופלת על כתפיה. אבל אז היא מזכירה לעצמה שלפני כשלוש עשרה שנה, כשהיתה בהריון חלתה בסוכרת, ועל אף שבשבועות הראשונים המצב הפיזי והרגשי שלה היה נורא, היא החליטה ששום דבר לא ישבור אותה. "צללתי לייאוש אבל מהר מאד התרוממתי הכי גבוה שאפשר" היא מציינת.
לא קשה לה, היא אומרת והעצמה שלה בהחלט ניכרת בכל מילה שהיא משמיעה. בשלב הזה היא גם לא מבקשת עזרה כלכלית משאר בני המשפחה.
"הכל עניין של פרופורציות, ובכל קושי יש ערך חיובי, אני רואה איך הילדים שלי מכבדים ואוהבים את ההורים שלי ואת ההורים של בעלי, הם לומדים ממני לעזור, לומדים שזו זכות לטפל בהורים קשישים ושזו חוויה שיש בה הרבה סיפוק. וחוץ מזה הרי כל אדם צריך לתרום ולהתנדב, אז אני עושה את זה עם המשפחה שלי".
