לא בגובה העיניים, בגובה הלב

אבא שלי אמנם דמנטי, אבל הוא עדיין צלול מדי פעם והעובדה שהפסיכו-גריאטרית שואלת אותי שאלות כאילו הוא לא בחדר, שוברת לי את הלב כל פעם מחדש, גם אם לא תמיד הוא קולט

אבא שלי, איש בן 83, אובחן כסובל מדמנציה. זה גם נכון, הוא באמת סובל מדמנציה, זה היה כבר די ברור עוד לפני שהפסיכו-גריאטרית אבחנה אותו ככזה. אבל דמנציה, כמו דמנציה, אוהבת להיות בלתי צפויה. בעוד שיש רגעים שאבא נראה לגמרי צלול ובפוקוס, יש רגעים שהוא כבר לגמרי לא שם. אבל הוא גם מצליח להסוות זאת מצוין בוודאי בימים בהם אנחנו הולכים לבדיקות רפואיות. שם איכשהו הוא תמיד מציג תמונה ורודה ומרשימה, אם לא בעיניי אף אחד אחר, לפחות בעיני עצמו.

לפני שלוש שנים התחלנו לחשוד שאבא מתמודד עם דמנציה: השאלות החוזרות, הבנת המציאות האלטרנטיבית שלו והפער בינה למציאות, הבכי שהרעיד אותו אחת לכמה זמן.  תמיד מצאנו הסבר טוב, מה גם שרוב הזמן הכל נראה תקין, הוא היה עצמאי, החליף בנות זוג והיה מאושר. איכשהו, למרות שהחשד ניקר, קודם כל שללנו דברים אחרים. האבחון בדמנציה הוא כל כך סופי שבלי לשים לב אתה קודם כל בודק דברים אחרים, כמו שמיעה למשל. לפני שנתיים הוא אובחן. מאז אחת לחצי שנה יש לנו ביקור אצל הפסיכו-גריאטרית להערכה.

יש לי המון הערכה לפסיכו-גריאטרית היא אישה מאוד סימפטית, קשובה ויסודית. היא טורחת לנהל עם אבא שיחות מתעניינות ולשאול את כל מה שצריך. אגב הוא מספר לה בכל פעם איך כל יום הוא הולך עד לים וחוזר, בעוד שבפועל אם הוא הולך 50 מטר ואין ספסל בסביבה – אנחנו בבעיה. אבל היא יודעת להפריד בין דמיון למציאות וכמובן גם מוודאת איתי בסדרת שאלות. אבל סדרת השאלות הזו היא הסדרה שאני הכי חוששת ממנה בכל ביקור. זה כאילו אבא נעלם והיא שואלת אותי שאלות שהתשובה עליהן ליד אבא, כאילו הוא לא שם וגומרת אותי בכל פעם מחדש.

הצטרפו אלינו לקהילת "דואגים למטפלים" בפייסבוק

                                                                                                                     

בכל ביקור מחדש מגיע השלב שאבא כאילו נעלם מהחדר, אבל הוא לא
בכל ביקור מחדש מגיע השלב שאבא כאילו נעלם מהחדר, אבל הוא לא


אז איך אבא באמת? הוא באמת יותר טוב? יוצא כל יום להליכות? את מרגישה שינוי? יש מקומות שבהם זה הדרדר? אני מבינה את סדרת השאלות, היא נועדה לתת לרופאה אינדיקציה, כי גם היא יודעת שאבא כבר לא מחובר והיא רוצה לדעת מה המצב באמת. אלא שכשזה נעשה לידו, פתאום אני לא אישה עצמאית שכבר עשתה אי אילו דברים בחייה ועכשיו נהנית מנכדים, אלא ילדה בת 11 נבוכה משיחה בנוכחות אבא שלה.

ואני נבוכה וגם כואבת. נבוכה כי דווקא כשהוא כן צלול אני נדרשת לספר עד כמה כבר בדרך כלל הוא לא. כאילו יש שם מישהו שנראה כמו אבא שלי, אבל הוא לא אבא שלי ובכלל לא ברור לי מה טיב מערכת היחסים החדשה הזו שנחתה עליי לפני שלוש שנים. אני נבוכה כי לומר מולו את הכל בוודאי מכווץ אותו מבפנים אם הוא מבין. מי רוצה לשמוע איך הבת שלו מספרת שהוא "מאבד את זה" לאט אבל בטוח? ואני כואבת את הכאב שלו, גם אם הוא לא ממש הבין. עדיין יש רגעים שגם הוא יודע מה קורה, הוא לא נמצא במחוזות הדמנציה כל הזמן. ואני? אני כבר לא יודעת מה עדיף, אבל הבהובי הצלילות כואבים לא פחות מהצפייה בהתפתחות הדמנציה, שכובשת עוד ועוד שטחים ממה שהיה פעם אבא שלי.


אתר זה נועד לסייע, להקל ולהנגיש חלק מהמידע הרב הנצבר ברשותנו, בין היתר בהסתמך על מידע שהועבר לידינו על ידי ארגון Caregivers Israel  ו/או פורסם על ידי  רשויות ציבוריות שונות. אין בתוכן לעיל להוות ייעוץ משפטי או אחר, ואין להסתמך על התוכן ללא ייעוץ מתאים.  המידע הוא כללי ועלול לא לשקף באופן מלא ו/או עדכני את הרגולציה, התקנון והנהלים הרלוונטיים. החברה תפעל לעדכן את המידע המוצג באתר זה ככל שהעדכונים יובאו לידיעתה.

במידה ומצאת כי התוכן ו/או חלק ממנו אינו מדויק או מטעה, אנא צרו איתנו קשר

שתפו מאמר זה

כתבות נוספות בנושא

ממשבר להזדמנות: בעקבות היציאה מהארון של נכד במשפחה דתית

ממשבר להזדמנות: בעקבות היציאה מהארון של נכד במשפחה דתית

אבא שלי ואני, או - איך מתמודדים עם הורה סיעודי תשוש נפש?

אבא שלי ואני, או - איך מתמודדים עם הורה סיעודי תשוש נפש?

אתם לא לבד. הצטרפו אלינו לקהילת "דואגים למטפלים" בפייסבוק

אנחנו מחכים לכם, הקליקו כאן