לטפל באבא בימי קורונה: ואני רחוקה מדי להושיט יד

בהתחלה נראה היה שהקורונה מתאימה לאבא כמו כפפה ליד – רק להישאר בבית בלי שום סיבה לצאת. אבל אבא רק הולך ומשתבלל כי נראה שהקורונה הולכת יד ביד עם תסמיני הדמנציה

זמן קריאה ממוצע: 4 דקות

מוזרים ימי הקורונה, מוזרים גם בלי התפקיד של טיפול באבא. אותנו הקורונה פגשה מוקדם, בתחילת מרץ גילינו שאבא ובת הזוג שלו אכלו במסעדה בה סעד חולה קורונה מאומת ונכנסו לבידוד. בטרם הסתיים הבידוד נכנסה המדינה לסגר, השתנו כללי המשחק.

כבר חודש וחצי שאני לא מגיעה אליהם. את המשימות שלי אני מבצעת בשלט רחוק: את כל הבדיקות הלא הכרחיות ביטלתי, את קניית התרופות מבצעת אונליין, השליחות עד הבית, עם המטפלת שמגיעה פעמיים בשבוע דרך ביטוח לאומי לשלוש שעות כל פעם אני מדברת בטלפון ואחת לשבוע מדריכה אותה לאורך סידור התרופות של אבא - הכל מרחוק.

דרך המטפלת אני מקבלת הצצה למה שקורה בבית: מה שלום אבא, בת הזוג, איך הבית, איך הם מסתדרים, אם הוא נוטל את התרופות או שוכח – מלקטת משפטים ליצירת תמונה. כל יום אני מתקשרת לאבא, בניסיון לשמור על קשר, אבל זה טכני, אני לא מצליחה לחלץ יותר מדי. הוא אמנם איכשהו תמיד במיטה, אבל הקול שלו נשמע קצת מבודח אפילו וברור שמצב רוחו טוב. הייתי בטוחה שאני פחות נחוצה וזה באמת שימח אותי, הוריד קצת מהדאגות.

העובדה שאבא רוב הזמן במיטה לא מפליאה. אבא אוהב להיות במיטה, הניחוש שלי הוא שזה המקום המועדף עליו בעולם. עוד מילדותי אני זוכרת את התנוחה הקבועה שלו, שכיבה בספה, או במיטה, האיש אהב לבלות במנוחה. בבית נהגנו לכנות אותו "אלכסנדר המאושר", כמו הסרט הצרפתי הישן משנת 1968 על אלכסנדר המאושר, שהחליט לנהל את חייו מהמיטה. בדיוק כזה אבי, עבורו זו מציאות לא סרט.


לכאורה, זה יכול היה להישמע נפלא, בטח בעידן קורונה – אדם שמנהל את חייו מהמיטה ומרוצה מזה. רק שזה לא כך, למעשה המצב בכי רע. בעבר אבא נהג לראות טלוויזיה, למלא תשבץ, לשחק קלפים, לאכול, סתם לשכב ולפטפט, הכול כמו אלכסנדר בפיקוד ישיר מהמיטה. היום, אבא במיטה רוב שעות היממה מבלה בשינה או בהייה. עד שהגיעה הקורונה, בת הזוג שלו תפסה פיקוד וכל יום הם יצאו כי היא התעקשה. הקורונה נתנה לו תירוץ לא לצאת.


בשיחות הראשונות בינינו צחקנו ששגרת קורונה נולדה לאבא שלי, ממש כמו כפפה ליד. האיסור לצאת מהבית נתנה לו את ההזדמנות הטובה ביותר לבלות במיטה בלי שיטרידו אותו או יבקשו ממנו לצאת. רק שדי מהר זה כבר לא הצחיק אף אחד. אבא הולך ומשתבלל ואין לי דרך לסייע מרחוק.


כלום כבר לא מעניין את אבא שלי. על הכול הוא משיב לקונית: "אני לא יודע". מבלה בשינה לפחות 18 שעות ביממה. מדי פעם קם לשירותים, לאכול ולשתות, או לבלות בעיקר בבהייה ובשתיקה. מצב מאוד מבלבל, כי אם מתעקשים אפשר לנהל אתו שיחה שתראה די נורמטיבית על  עניינים מאוד קונקרטיים. נכון שעל רוב הדברים יאמר "אני לא זוכר" ויחייך חיוך קטן - משועשע או נבוך - עדיין לא החלטתי.


אתמול קיבלתי שיחת טלפון מהחברה של אבא, זו לא השיחה הראשונה בנושא. הפעם השיחה ממש מדאיגה, היא מיואשת לגמרי, מתוסכלת מהשותף שכל היום ישן וחשה בדידות גדולה שמתעצמת בימי קורונה. החברה מספרת שאין שום דרך לנהל עם אבא שיחה, הם יושבים מול המסך הקטן (מהמיטה כמובן), צופים בחדשות וכל ניסיון שלה לנהל שיחה על מה שקורה נענה בשתיקה. היא כואבת, מרגישה שהוא לא רואה אותה ויוצאת מדעתה. הוא לא רואה ולא שומע כלום כי הוא לא רוצה והיא לא מסוגלת לחיות כך.


אבל זה לא נגמר, פתאום היא מנחיתה: "עברתי לישון בחדר הסמוך". וממשיכה: "למחרת הוא שאל למה אני חמוצה טען שאני מגזימה. בכלל לא שם לב שלא ישנתי במיטה." אני נדרכת והיא שואלת אותי לעצתי. אני מעבדת מהר את הנתונים בראש, מה שחסר לי שעוד אישה תתייאש ממנו ואז מה? הדבר האחרון שאתה רוצה בימי קורונה לחשוב עליו זה בית אבות.


כל הבועה של איזה יופי הם מסתדרים בימי קורונה, מתנפצת לי בפנים.


בשגרה אני מגיעה לפחות פעם בשבוע, מוציאה את אבא לקפה, או לביקור רופא, יושבת אתם שעה ומפטפטת על הא ועל דא, תוך סידור קופסת התרופות של אבא. מסתבר שיש בכך תחזוקה של המצב ביניהם. אולי זה סוג של Reset שבועי. אבא שלי מאבד עניין מהר בכל מה שקורה סביבו, מתנתק לחלוטין וצריך לתחזק אותו ולא רק דרך הטלפון, הוא צריך לראות אותי ולשמוע אותי פנים אל מול פנים. חייבים להזכיר לו כל הזמן שאם הוא רוצה להישאר בבית של החברה עם החברה הוא חייב לתקשר, צריך לבוא ולייצר ביניהם תקשורת, זה עוזר.


הבטחתי לנסות לדבר אתו, מדהים שהיא עדין רוצה לנסות לתקן את מה שממש אי אפשר לתקן. בימים כתיקונם היא מרבה לצאת מהבית וכך מצליחה לתת פנים אחרות לקשר עם אבא. חודש וחצי בבית גורמים לה לראות שאבא הוא לא האיש שחלמה עליו. הוא אותו גבר נאה ומרשים, אבל בפנים הוא ריק. גבר שותק, לא מתקשר, לא מעניק, לא מטפח, לא יודע לאהוב. כל מה שפעם הוסווה בהמון קסם אישי, רק הולך ומתעצם למעט הקסם. ועכשיו אבא מסתגר בקונכייה שלו, כנראה שאלו גם מסימני הדמנציה בעלת הפנים הרבות שהולכת ומתגברת אצלו גם בחסות הקורונה.


מה עשיתי? קבעתי תור לגריאטרית, בניסיון להיאחז בעשייה.

אתר זה נועד לסייע, להקל ולהנגיש חלק מהמידע הרב הנצבר ברשותנו, בין היתר בהסתמך על מידע שהועבר לידינו על ידי ארגון Caregivers Israel  ו/או פורסם על ידי  רשויות ציבוריות שונות. אין בתוכן לעיל להוות ייעוץ משפטי או אחר, ואין להסתמך על התוכן ללא ייעוץ מתאים.  המידע הוא כללי ועלול לא לשקף באופן מלא ו/או עדכני את הרגולציה, התקנון והנהלים הרלוונטיים. החברה תפעל לעדכן את המידע המוצג באתר זה ככל שהעדכונים יובאו לידיעתה.

במידה ומצאת כי התוכן ו/או חלק ממנו אינו מדויק או מטעה, אנא צרו  איתנו קשר

פוסטים נוספים של הגר

פוסט ראשון: מבת על הנייר לבת משפחה מטפלת | 5 דק׳
פוסט שני: הכל עניין של תקשורת | 4 דק׳
פוסט רביעי: ייפוי כוח מתמשך להורה | 5 דק׳

הצטרפו אלינו לקהילת "דואגים למטפלים" בפייסבוק, אנחנו מחכים לכם