15 אפר 2019

זוג שהוא קבוצת תמיכה

כששואלים את ורד ושלומי על עודף המשקל, זה שלומי שעונה במבודח שאצלו הבעיה התחילה אחרי הלידות. יחד הם ניסו כל שיטה, דיאטה וקבוצת תמיכה וכלום לא עזר עד שהחליטו החלטה גורלית, יחד, תמיד יחד
ורד ושלומי אחרי הניתוח

15 אפר 2019 | זמן קריאה ממוצע: 4 דקות

כמעט כל שאלה שמופנית לורד (56) ושלומי (59), שנשואים באושר כבר 32 שנים, הורים לשלושה וסבתא וסבא חדשים, תיענה בדואט של שני קולות שלובים ומשלימים. לכן זה לא מפתיע שההתמודדות של שניהם עם עודף המשקל התחילה למעשה "אחרי הלידות", כי אם כבר הזדהות אז הזדהות מוחלטת. ההתמודדות אמנם משותפת, אך לכל אחד סיפור מעט שונה על ההתמודדות עם עודף המשקל.

עבור ורד ההתמודדות עם עודף המשקל החלה כבר לקראת סוף היסודי, "לא הייתי שמנה, אבל סבלתי ממשקל עודף. כנערה ניסיתי המון דיאטות והייתי עסוקה בזה, בזמנו היתה לזה השפעה על הדימוי העצמי שלי באופן די טבעי וכחלק מהתניה חברתית. ככל שהתבגרתי השתחררתי מזה, אהבתי את עצמי ולרוב לא ראיתי את עצמי כ"שמנה" אלא רק בסיטואציות מאוד מסוימות כמו קניית בגדים או לבישת בגד ים. אחר כך הגיעו ההריונות והלידות ועם כל לידה עליתי ואחר כך ירדתי חזרה, עם השנים שום דיאטה לא ממש עזרה לאורך זמן ועודף המשקל הצטבר והתחיל להפריע פיזית, זה התבטא גם בלחץ דם גבוה ותוצאות על גבול הסוכרתיות בבדיקות הדם."


עבור שלומי עודף המשקל התחיל להיות משמעותי עם הגיל. "תמיד הייתי ספורטאי אבל עגלגל, אף פעם לא שמן. בתקופת בית הספר הייתי ספורטאי מצטיין, שיחקתי כדוריד, התאמנתי בג'ודו, רצתי ושיחקתי סקווש, שאיתו המשכתי עוד שנים. כיום רוכב שטח על אופניים, שעה וחצי של כושר עליה אני מקפיד לפחות פעם בשבוע ופעילויות ספורט נוספות לאורך השבוע. אבל חוץ מכל הספורט גם תמיד אהבתי לאכול. העגלגלות לא הפריעה לי בדימוי העצמי ולא היתה לי בעיה איתה עד שהיא התחילה להפריע לי פיזית ולהקשות עלי. כרוכב שטח מצאתי את עצמי מגיע לדופק שאסור להגיע אליו, לדופק 195 ואפילו מצאתי את עצמי אומר לוורד שאני אמות בשטח."

במשך כעשרים שנים ניסו ורד ושלומי כמעט כל דיאטה, שיטה או קבוצת תמיכה, היו שהצליחו והביאו לירידות משמעותיות במשקל, אבל אף אחת לא הצליחה לאורך זמן ולמעשה כל ירידה במשקל לוותה בעליה ולרוב בריבית דריבית. "אנחנו אוהבים אוכל ואוכל הפך למשהו מאוד מנחם בחיים שלנו. מתישהו הבנו שאצל שלומי זה יותר מאהבה לאוכל, אלא התמכרות לסוכר, כולל ממתיקים ופחמימות השונים וזה יוצר מעגל קסמים שמזין את עצמו תרתי משמע."

כשכבר התחילו להגיע תשובות של בדיקות והעידו על לחץ דם גבוה, תוצאות סוכר גבוליות ועודף המשקל כבר הפריע מאוד לשניהם, הם הרגישו שהגיעו מים עד נפש. "התחושה היתה ששום דבר לא עוזר. מצאתי את עצמי יושב בסוף ליל הסדר לפני כ-6 שנים, ליד אחותי ובעודי מקנח בעוגה טובה אמרתי לה שהייתי חותך את היד כדי לרדת במשקל. התשובה של אחותי היתה מפתיעה, היא הציעה שבמקום יד נלך על הקיבה. כמה ימים אחרי כבר הלכנו לחברה לייעוץ רפואי, שאלנו, בדקנו, התייעצנו."

מההתחלה שלומי היה לגמרי בעניין הניתוח, ורד חששה מאוד אבל החליטה שאם שלומי הולך, גם היא הולכת. "ההחלטה המשותפת וההליכה יחד היתה מאוד נכונה עבורנו," אומרת ורד, "אני חששתי עד לרגע האחרון, אבל הנחישות של שלומי והידיעה שבלעדיו אין סיכוי שאעשה את זה עשו את שלהם." תוך פחות מ-3 חודשים הם כבר סיימו את כל ההתייעצויות ונכנסו לניתוח. "זה היה יום רביעי, נסענו יחד ברכבת, הגענו יחד ונכנסנו לניתוח אחד אחרי השנייה," מספר שלומי. "התאוששנו יחד, מה שעשה את הכל הרבה יותר קל, למשל הפעם הראשונה שהותר לנו לאכול והתענגנו יחד על רבע גביע יוגורט, היינו קבוצת תמיכה של זוג. הבת שלנו צלצלה לבית החולים ורצתה לשמוע מה אתנו, עוד לפני שהספיקה לומר את השם האחות אמרה לה שאנחנו בסדר. אבל הבת שלנו התעקשה שהיא אפילו לא אמרה מה השם והאחות אמרה זוג יש לנו רק אחד."


ורד חזרה לעבודתה כמנהלת בית ספר חמישה ימים בלבד אחרי הניתוח, שלומי האריך את ההתאוששות בעוד יומיים. התוצאות היו מדהימות: ורד ירדה 40 ק"ג, שלומי ירד 30 ק"ג. "אבל כדי לשמור על השינוי צריך לשנות הרגלים. בהתחלה אי אפשר לאכול הרבה אבל אם כל יום אוכלים יותר, גם הקיבה מסתגלת וגדלה. לכן, דווקא אחרי ניתוח השינוי בהרגלים חיוני. בלי ורד הייתי חוזר למשקל שלי הרבה יותר מהר, השותפות שלנו מדרבנת אותי," מספר שלומי.

"אנחנו שומרים אחד על השנייה, יש לנו מדיניות חלוקה של מנות שמאפשרת לנו ליהנות ולשמור על איזון, יצרנו שגרה של הכנת צידנית כל בוקר עם קופסאות מדודות של אוכל לכל היום לפי ארוחות. ורד לגמרי לקחה על עצמה את השינוי ושומרת על עצמה ואני עליתי כבר 12 קילו. ורד עזרה לי לעצור את זה ועכשיו שוב ירדתי שני קילו. אבל חלק מכל העניין היה ההבנה שאני חייב להתנזר ממתוק, לא רק סוכר גם ממתיקים מלאכותיים ומפחמימות. הרגשתי שזה צורך פנימי, המפתח שלי לירידה במשקל, לצמצם את התיאבון ואת הנשנושים ולעמוד בדיאטה. אני עושה כושר, רק שאחרי כושר אני יכול לפרק מקרר, למרות המודעות. אני במלחמה כל הזמן ואולי זו תהיה הדרך, אני לא מפסיק לנסות."

"אני הבנתי שקיבלתי קביים שיעזרו לי לצאת מהמצב, לשמור על עצמי ולהרגיש טוב ואסור לי לוותר על המתנה הזו שקיבלתי," אומרת ורד. "זו הסיבה שגם זרקתי את כל הבגדים הגדולים, אין לי שום כוונה לחזור אליהם. עשיתי שינוי דרסטי בחשיבה ובאורח החיים ואני עושה ספורט כל יום ושומרת באדיקות על המשקל. אני כאילו בסטטוס קוו אבל זו מלחמה, אני שומרת היטב על מה שנכנס לפה ועל הכמות ואני כל הזמן אומרת לעצמי שאסור לי לחזור למצב הקודם. אני נושמת טוב יותר, ישנה יותר טוב (אין יותר נחירות בבית, של אף  לא אחד מאיתנו) חיה טוב יותר, אפילו היציבה שלי השתפרה. בעבר שנאתי ספורט למרות שהקפדתי לעשות בתקופות שהייתי בדיאטה, היום אני כל יום בחוגים בחדר כושר חוץ משישי-שבת ולמדתי לאהוב את זה למרות שזה קשה לי. הפכתי את שעת הכושר לשעה שלי לעצמי."

כתב ויתור: תוכן זה מייצג את דעות המחברת ולא בהכרח משקף את אלה של טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ ("טבע"). באופן דומה, טבע אינה משפיעה על אי אילו מהמוצרים או מהתוכן הקשור לאתר האינטרנט האישי או רשתות המדיה החברתית של המחברת, או אלו של ספק התוכן, ואינה תומכת בהם. האנשים שכתבו תוכן זה קיבלו את שכרם מ-ספק התוכן, בשמה של טבע‚ עבור תרומותיהם. כל התוכן הוא לצורכי מידע בלבד ואין לראות בו עצה רפואית.

סיפורים נוספים באותו הנושא

 

icon-blue-folder

למעבר לכל הכתבות והמאמרים