איך ניתן לטפל?
הדרך לטיפול מתחילה בהכרה בהשפעות הדדיות של כל אחד מהמעגלים וההבנה שהרגשות השליליים מתרחבים, בוודאי ככל שהפגיעה חזקה יותר. אירוע של נכות הוא בעל השפעה מתמשכת: מבחינה רגשית הקושי עמוק עבור המשפחה אבל לאירוע יש גם השפעה על הסביבות הרחוקות לאורך זמן.
כדי להתחיל יש צורך במודעות ובהבנה שהטיפול מצריך זמן. בתקופת השיקום במחלקה אין מענים בהיקף מספק, בעומק נכון לכל המשפחה כיון שהמטופל הוא הפוקוס. תקופת האשפוז היא תקופת משבר אבל לא תמיד, או בכל מקום, קיימת נגישות לקבוצות או למטפלים שמתמקדים בנקודות המפגש בין המעגלים השונים, אלא התרכזות במעגל הראשי – המטופל. בעוד בני המשפחה עוברים משבר אישי, לעיתים גם במקום העבודה, במשפחה, בזוגיות - לזה בני המשפחה המטפלים צריכים להיות מודעים ולהתכונן אליו.
בזמן האשפוז המשפחה צריכה לקבל את התמונה האמיתית הרחבה והגלויה ביותר בתוך כל רגע נתון שלא תיווצר תפיסת מציאות שגויה. אחרי השלב האקוטי, כשמתחילים להתכנס, צריך לדבר ולהסביר את המצב החדש על הקשיים שבו ולתת גם למטופל לענות. למשל במצב בו ההורה רואה בעצמו נטל והילד רואה בזה זכות ניכר שיש צורך בתיאום ציפיות. הדרך להתמודד עם השונות והמגוון בצורה זהירה היא לשבת ביחד ולדבר, בהתחלה בנפרד ואחר כך ביחד, קצת כמו טיפול זוגי. תיאום הציפיות מאפשר מניעה של הטיות ודפוסים שליליים חדשים, שבסופו של דבר מזינים את עצמם כמו מעגל אימה.
תחילה של ירידה קוגניטיבית הוא תהליך משברי, בו אדם מאבד מנכסיו האינטלקטואליים וזה שבר שמוביל להמון רגשות שליליים, לעיתים גם לריחוק שבתורו מאפשר לצד השני להתחמק. כשמישהו נמצא בתהליך ואתה נותן את כל כולך יש ציפייה שהדברים ישתפרו, אבל פה לרוב המצב במקסימום יתייצב ולעיתים ידרדר וזה יוצר תסכול. זה עולם חדש שלעולם לא ישחזר במדויק את העולם הישן, בגדר 'מים שנשפכו מהדלי לעולם לא נאספים אליו אותו דבר'. במידה רבה יש להכיר בעובדה שהעתיד לא יתבסס יותר על העבר ויש להתחיל את היחסים מנקודת ייחוס חדשה, גם בקשר הבינאישי," מסכם בורשטיין.
