מי שהבחין במצוקה הגדולה של ע' הוא בנה בן השלושים. "הייתי באפיסת כוחות נפשית, הייתי מוצפת בכעס כלפי בעלי, לא הבנתי את המחלה הזו, לא הבנתי איך זה שפתאום אדם כל כך אוהב ודואג, לא רגיש יותר לסביבה ודואג רק שיהיה לו נעים ונח. למזלי יש לנו בן רגיש, חכם ובעל תושיה".
בנה של ע' פנה לעמותת קר-גיברס ישראל. ע' מתארת את שיחת הטלפון עם רחל, מנהלת העמותה, כ"אור עצום בקצה המנהרה האפלה" שבה היתה.
בעלה של ע' סרב בכל תוקף לעבור למוסד סיעודי. בעזרת העמותה נמצא מטפל שעבר להתגורר איתם. ע' הצטרפה לקבוצות התמיכה של קר-גיברס ובתמיכתם חזרה להיפגש עם חברות ופנתה לקבל טיפול.
"גם זה מתסכל אותי" היא אומרת, "מישהו אחר חולה ואני צריכה להיעזר בכדורים כדי להתמודד, אבל זו הדרך שלי לשמור על עצמי".
ע' מספרת שהיא מתמודדת עם סוג של אובדן מתמשך. הקמילה של בעלה קשה ומתסכלת, אם כי לשמחתה הוא מבקש לשחות בבריכה שלוש פעמים בשבוע ולהחליף ספרים בספריה. "לא נעים לי להיות זו שרק מתלוננת, זה לא האופי שלי, אני לא רוצה להיות האדם הזה, אבל המצב הזה כל כך מעמיס שאני חייבת מישהו לחלוק איתו".
ע' ובעלה מאד אהבו לארח אנשים, היום היא נמנעת מלהזמין אנשים לביתם. היא נבוכה מההתנהגות של בעלה, אף על פי שמובן לה שזו חלק מהמחלה וחוסכת מעצמה את הצורך להתנצל על תגובותיו הלא צפויות.
היא הצטרפה לקבוצת תמיכה נוספת באזור מגוריה, של אנשים שמתמודדים עם מחלה של בן משפחה. "תחילה היו שם מנחות שהנחו את הקבוצה ועזרו מאד. בהדרגה הפכנו לגרעין שתומך אחד בשניה בכל רגע ובכל שעה של היממה והידיעה שאנחנו שם אחד עבור השני מחזקת באופן שרק מי שנמצא במצבי יכול להבין".
האשה החזקה הזו בחרה בחיים, היא מכריחה את עצמה לצאת מהבית ולהיפגש מדי פעם עם חברה, לצאת בכל בוקר לעבודה ולחייך: "היום אני פחות כועסת. העזרה שקיבלתי גורמת לי לקבל באופן טוב יותר את המציאות החדשה. אני מרגישה כמו אמא לילד שיש לו הרבה חוגים, אני מסיעה אותו לבריכה, ולספריה, ומנסה להמשיך בחיי" ותוך כדי יש מלאכים שעוזרים לי לעבור את זה."
