כשל כלייתי זהו מצב נפוץ מאוד בישראל שבהיעדר טיפול מהווה סכנת חיים. מהם גורמי הסיכון, אילו סיבוכים מתלווים לבעיה ומתי נדרשת השתלת כליה? כל מה שאתם צריכים לדעת במקרה שהכליות כושלות בתפקידן
נכון לשנת 2015, 10% מאוכלוסיית העולם סובלת מכשל כלייתי כרוני, מצב שבו קיימת פגיעה בתפקוד הכליה. מחלות כליה כרוניות, מחלות כלל מערכתיות שונות או שימוש בתרופות מסויימות – כל אלה עלולים להוביל לכשל כלייתי. בהיעדר טיפול, כשל כלייתי עשוי להוות סכנת חיים, ולכן יש חשיבות עליונה לאבחן את המצב נכון ולהעניק טיפול בזמן. אחד הטיפולים המקובלים ביותר במצבי כשל כלייתי סופני הוא דיאליזה. איך מגדירים את סוג הכשל הכלייתי, מה קורה בגוף כתוצאה מהכשל ומהם גורמי הסיכון והטיפולים השונים? כל התשובות בכתבה הבאה.
מה התפקיד של הכליות בגופנו?
שתי הכליות שבגופנו הן חלק ממערכת השתן, והן ממוקמות בגב התחתון ומוגנות על ידי הצלעות. תפקיד הכליות הוא לסנן מהדם נוזלים וחומרים מומסים שונים ולהוציאם מהגוף בנוזל השתן. כמו כן, הכליות שומרות על מאזן המינרלים בגוף, כגון אשלגן, מגנזיום, סידן וזרחן, והכרחית לפעולה של חומרים חיוניים כמו ויטמין D וייצור של אריתרופואטין (Erythropoietin).
מהו כשל כלייתי?
כשל כלייתי הוא מצב בו שתי הכליות כושלות בתפקידן. כשל כלייתי יכול להופיע בשתי צורות: כשל כלייתי כרוני (Chronic Kidney Disease – CKD) או כשל כלייתי חד (Acute Kidney Injury - AKI).כשל כלייתי כרוני מוגדר כפגיעה שנמשכת יותר משלושה חודשים בתפקוד הכליות. כשל כרוני מחולק לשלבים שונים על בסיס הערכת סינון כלייתי (eGFR – (estimated Glomerular Filtration rate וכמות החלבון שנמדד בשתן.
הנוסחה לאומדן ה- GFR מתבססת על מספר גורמים עיקריים, כגון גיל המטופל, מין ורמת הקריאטינין (Creatinine) בדם. כשל כרוני נוטה להחמיר במשך הזמן, ולאחר מספר חודשים או שנים עלול להפוך בחלק קטן מהחולים למחלת כליה סופנית (ESRD), אשר מצריכה תחליף לכליה שאינה מתפקדת.
כשאין עדות לכך שהפגיעה הכלייתית נמשכת למעלה משלושה חודשים, קיימת אפשרות שמדובר בכשל כלייתי חד (AKI). כשל חד מאופיין בליקוי פתאומי של פינוי חומרים מזיקים מהגוף, אשר מפונים כחלק מהפעילות התקינה של הכליות. כשל מסוג זה נחשב להפיך ולבעל פוטנציאל ריפוי גבוה יותר. זאת משום שבשונה מכשל כרוני, לא מדובר בפגיעה בתפקוד הכליה. כשל חד אינו נחשב למחלה בפני עצמה אלא תיאור לקבוצה של מחלות החולקות תכונות הבחנתיות משותפות.
מה גורם לכשל כלייתי?
ששת המחלות העיקריות שמובילות לכשל כלייתי הן: נפרופתיה סוכרתית (Diabetic Nephropathy), יתר לחץ דם הקשור בכשל כלייתי כרוני, מחלות אוטואימוניות כמו זאבת ומחלת ברגר (נפרופתיה של IgA), מחלות גנטיות כמו כליות פוליציסטיות, תסמונת נפרוטית ובעיות בדרכי השתן. בעוד שסוכרת ויתר לחץ דם הן הגורמים הנפוצים ביותר לכשל כלייתי כרוני, הגורמים הנפוצים ביותר לכשל כלייתי חד הם התקף לב, שימוש בסמים לא חוקיים, וכשל בהספקת דם לכליות.
גורמי הסיכון לכשל כלייתי כרוני כוללים: עודף משקל, סוכרת, לחץ דם גבוה, יתר שומנים בדם ועישון. קיומם של גורמי סיכון, גם ללא מחלות קשות שפוגעות בכליות, גורם להזדקנות הכליות, המתבטאת לרוב בסביבות גיל 40 על ידי ירידה הדרגתית בתפקוד הכליות, כאשר שיעור הירידה בתפקוד הכליות מצטבר לכדי 30% עד גיל 80. סיבות מיוחדות לפגיעה בכליות כוללות, בין היתר, זיהומים, אבנים ו/או חסימות בדרכי השתן, מחלות כליה דלקתיות, מחלות כליה פוליציסטיות (PKD – Polycystic Kidney Disease) וכן תרופות רבות, ובהן משככי כאבים ואנטיביוטיקות שונות.
מהם הסיבוכים האפשריים של כשל כלייתי?
הפגיעה ברקמת הכליה ובתפקודה עלולה לגרום לנזקים רבים נוספים בגוף. בין הסיבוכים הכרוכים בכשל כלייתי, ניתן למנות עודף נוזלים, לחץ דם גבוה, חלבון בשתן (Proteinuria), רמת אשלגן גבוהה בדם (אשר יכולה להוביל לבעיות לבביות מסכנות חיים), חמצת מטבולית, אנמיה (כתוצאה ממחסור בהורמון אריתרופויאטין המופרש בעזרת הכליות, ומעודד ייצור כדוריות דם אדומות על ידי מח העצם) ומחלת עצם מטבולית שמתלווה למחלת כליה כרונית (בשל הפגיעה במאזן הסידן, הזרחן וויטמין ה-D).
הצטברות של רעלנים שונים בדם ואובדן הפעילות הסדירה של הכליות בשלבים מתקדמים של הכשל הכלייתי מובילים לתסמונת אורמית (Uremic Syndrome), אשר מתבטאת בפגיעה נרחבת בכל מערכות הגוף. התסמינים כוללים: קוצר נשימה, בצקות, לחץ דם גבוה, חוסר תאבון, בחילות, הקאות, גרד, הפרעות שינה, כאבים עקב הפגיעה בעצבים, הפרעות בחשיבה ובמצב ההכרה, קשיים בתפקוד המיני, תסמינים של אנמיה (חולשה ועייפות), עצמות חלשות שנוטות להישבר, כאבי עצמות ושיבושים בפעולת הלב. לעתים התסמינים מופיעים בהדרגה, ולכן, במקרים רבים, האבחנה של המחלה בשלביה המוקדמים מפתיעה את המטופלים, אך ככל שהנזק לכליות חמור יותר, כך יש החרפה בשכיחות ובחומרת התסמינים.
כיצד מטפלים בכשל כלייתי?
הטיפול ההתחלתי בכשל כלייתי מתמקד בגורמים למחלה, למשל, איזון רמת הסוכר בדם בחולי סכרת, תרופות לדיכוי מערכת החיסון בחולים עם מחלות כלייתיות אוטואימוניות, וטיפולים חדשניים לדיכוי צמיחה תאית במחלות כליה פוליציסטיות. התזמון המושלם לטיפול במחלה הוא לפני הופעת סימנים המעידים על כשל כלייתי כרוני . לכן, במטופלים אשר נמצאים בסיכון, יש לבצע מעקב סדרתי אחר מדד סינון הכלייתי (GFR), ובכך לזהות שינויים חדים שיכולים להצביע על נזק הפיך.
כאשר ישנה פגיעה בלתי הפיכה בתפקוד הכליות, הטיפול הנפוץ בכשל הוא באמצעות דיאליזה, סוג אחד של דיאליזה, נקרא המודיאליזה. התהליך כולל סינון של הדם מחומרים רעילים תוך כדי החזרת דם נקי לגוף. סוג נוסף של דיאליזה, ,המחקה את פעילות הכליות, הוא דיאליזה (צפקית) פריטוניאלית. בתהליך זה נעשה שימוש בקרום חלל הבטן (הפריטוניאום) כמחיצה דרכה מוחלפים נוזלים וחומרים מומסים. בתהליך הדיאליזה הפריטוניאלית, החומרים המזיקים, שמסתננים ע"י הכליות באדם בריא, נספגים בתהליך הדיפוזיה (מעבר של חלקיקים במורד מפל הריכוזים), מכלי הדם של קרום חלל הבטן לתוך נוזל הדיאליזה שמוכנס לתוך חלל הבטן מבעוד מועד. את הדיאליזה הפריטוניאלית ניתן לבצע באופן ידני, כ-4 פעמים לאורך היום או בעזרת מכונה אוטומטית בשעות הלילה.
מניעת התדרדרות המחלה כוללת שמירה על אורך חיים בריא, טיפול בגורמים למחלה, ובמקרים החמורים, גם זה לא ימנע את הפגיעה בכליות. ולכן מספר המטופלים בדיאליזה כטיפול כלייתי חליפי הולך ועולה בהתמדה. הנתונים מראים כי נכון לסוף שנת 2015, מטופלים בדיאליזה בישראל 6,434 חולים, וכ-1.2 מיליון בעולם כולו.
בשלבים המתקדמים של המחלה, הטיפול האידיאלי לתיקון מצב בו הכליות כשלו בתפקידן הוא השתלת כליה. זאת מאחר ודיאליזה אינה מהווה תחליף לכלל תפקידי הכליה.
