רגשות אשם? לא רק בזמן קורונה
מאת: ערן כ"ץ
עם האחריות לא פעם מגיעה תחושת אשם
תחושות אשמה עולות בדרך כלל עם קבלת תפקידים שיש בהם אחריות, כמו בעבודה, או להבדיל בהורות בתפקיד בן המשפחה המטפל. ניתן לומר שתחושת האשם היא בין השאר פונקציה של השאיפה למלא את התפקיד על הצד הטוב ביותר. תפקיד בן המשפחה המטפל הוא בהגדרתו תפקיד מסובך וכמות המטלות בו יכולה להספיק למשרה מלאה ולכן חשוב שהתפיסה שלנו את הגדרות התפקיד תהיה מושתת על שאיפות מציאותיות. הרצון לבצע את התפקיד על הצד הטוב ביותר גורם לכך שבכל פעם שנראה לנו שכשלנו, טעינו או יכולנו לעשות טוב יותר, אנחנו מתמלאים תחושת אשם.
תחושת האשם יכולה מחד לדרבן, אלא שאז היא גם יכולה להתבטא באופן שלילי ולגרום לעשיה מוגברת שלרוב באה על חשבון איכות חייו של בן המשפחה המטפל. אבל היא בדרך כלל מניעה לביקורתיות ושיפוטיות אישית, שבתורם עשויות לפגוע בהערכה העצמית וליצר "כדור שלג". בשני המקרים יש פוטנציאל פגיעה בתחומי חיים אחרים, בבריאות בן המשפחה המטפל ובאיכות חייו וחשוב להיות מודעים לזה.
בתקופת הקורונה, שחייבה ריחוק, תחושת החסר וחוסר האונים גברו. בני משפחה מטפלים שלא חולקים את אותו הבית עם בן המשפחה המטופל הרגישו שידיהם כבולות. גם החזרה עכשיו לשגרה חדשה עדיין אינה מקילה, הריחוק שעדיין צריך לנהוג בו מחייב התנהלות שונה ולא פעם מנוגדת לאינסטינקטים הבסיסיים שלנו, כמו לגעת בלי לחשוב פעמיים.
מה עושים עם תחושת האשם?
באופן טבעי אנחנו מעדיפים רגשות חיוביים, אבל רגשות שליליים תמיד צפים. לא פעם, בוודאי בתקופות אינטנסיביות של טיפול בבן המשפחה, הדרך הקלה עבור רובנו היא לטאטא אותם, להדחיק אותם ולא להתמודד. זה טבעי להרגיש כך, הבעיה היא שמעבר לכמויות האנרגיה הנדרשות כדי להדחיק, טאטוא הבעיות בסופו של דבר משאיר אותנו עם ערימה שצריכה פינוי. כך שמתישהו תמיד מתעורר הצורך להתמודד גם עם רגשות לא נעימים.
רגשות אשם יעלו. זה טבעי, פשוט ככה זה. וכאן נקודת הבחירה: מצד אחד אפשר להתייסר ולהגיד "איזה בן נורא אני, מפקיר ככה את אמא לבדידות שלה ועכשיו היא בכלל לבד עוד יותר מתמיד כי לא יכולה לצאת מהבית ולפגוש חברות ואני פה בעבודה, או עם הילדים, איזה כפוי טובה אני". מצד שני, אתה יכול להגיד לעצמך "אוקיי, אני שם לב עכשיו שאני מרגיש אשמה. אבל האם זה "מוצדק"? האם הרגש מגיע ממקום מהותי?" סביר להניח שהוא מגיע ממחשבות לא ממש אדפטיביות כמו "אני לא עושה מספיק". אבל האם זה נכון? זה הזמן לשאול שאלות, כמו: האם אני באמת לא עושה מספיק? מה עוד אני יכול לעשות? ומה אני יכול עוד לעשות מבלי לפגוע באנשים אחרים שיקרים לי?"
לפעמים כל מה שצריך זה להזכיר לעצמנו שרגשות הם כמו גלים - עולים ויורדים - ולפני שפועלים לפי רגש האשמה הזה (נגיד, יוצאים מוקדם מהעבודה כדי להספיק לקפוץ להורים, או מתרחקים מהמשפחה והילדים), אפשר לשהות עם הרגש הזה, להרגיש אותו בצורה הכי מוחשית שאפשר, ולנסות לעבור הלאה כשהתחושה יורדת.
ההתבוננות לתוך תחושת האשמה, הניסיון לפרק אותה, היא חיובית במהותה ומאפשרת גם לתת משמעות לעשיה. ההכרה בעשיה ובגבולות היכולת שלנו יכולה לסייע להקטין את הפער בין האידיאל למציאות. בסופו של דבר תפקיד בן המשפחה המטפל הוא לרצות את הטוב ביותר ולעשות את הטוב ביותר שאנחנו יכולים לעשות בתוך המגבלות, בין אם של עצמנו, של המצב, או של מצבים לא צפויים כמו מגפת הקורונה.
רוצים להכיר את המומחים שלנו? פה תוכלו לקרוא עליהם יותראתר זה נועד לסייע, להקל ולהנגיש חלק מהמידע הרב הנצבר ברשותנו, בין היתר בהסתמך על מידע שהועבר לידינו על ידי ארגון Caregivers Israel ו/או פורסם על ידי רשויות ציבוריות שונות. אין בתוכן לעיל להוות ייעוץ משפטי או אחר, ואין להסתמך על התוכן ללא ייעוץ מתאים. המידע הוא כללי ועלול לא לשקף באופן מלא ו/או עדכני את הרגולציה, התקנון והנהלים הרלוונטיים. החברה תפעל לעדכן את המידע המוצג באתר זה ככל שהעדכונים יובאו לידיעתה.
במידה ומצאת כי התוכן ו/או חלק ממנו אינו מדויק או מטעה, אנא צרו איתנו קשר
